Xiaomi

כזה ניסיתי: POCO F2 Pro

מאת

ברבעון האחרון של 2017 יצרניות הסלולר קבעו רף חדש. זה לא היה רף טכנולוגי או שימושי חלילה, כי אם רף צרכני: לראשונה פרצו אפל וסמסונג את מחסום ה-1000 דולר בתמחור מכשירי הדגל שלהן באותה תקופה, ה-iPhone X וה-Galaxy Note 8. הפוקופון, המכשיר הראשון ממותג המשנה של שיאומי קרא תיגר על הטרנד הזה, עם תג מחיר מטריל של כ-300 דולר בלבד. הוא לא היה מושלם ובמונחים טכנולוגיים קשה להגיד שהיה בר השוואה למכשירי הדגל של אפל וסמסונג, אבל כמו מכשירים רבים של שיאומי, ואולי יותר מכולם, הציע יחס עלות-תמורה פנטסטי. למרות שנמכר יפה, ב-2019 לא יצא לשוק פוקופון חדש. השנה, המותג שהספיק להתנתק משיאומי ולהתחיל לתפקד כחטיבה נפרדת עושה קאמבק עם כמה מכשירים, כשהחזק מביניהם, ה-POCO F2 Pro  עשה עלייה ארצה. האם יש לו את מה שנחוץ כדי לשחזר את הקסם של הדגם הקודם?


POCO F2 Pro (צילום: גד גניר)

ברמת המפרט הטכני, מציע הפוקופון החדש פחות או יותר מה שמציע Mi 10: ערכת השבבים Snapdragon 865, החזקה ביותר כרגע בקטלוג של קוואלקום וכזאת התומכת ברשתות דור 5. כפי שכבר ציינתי במכשיר דור 5 הקודם שבדקתי, וכפי שאמשיך לציין עד שזה כבר לא יהיה רלוונטי, או עד שיימאס לי: ייקח זמן עד שתמיכה או העדר תמיכה ברשתות דור 5 יהפוך לרלוונטי עבור משתמשים בישראל. המפעילות עדיין לא מציעות רשת שכזאת וגם לאחר ההכרזה יחלפו כמה חודשים, במקרה הטוב, עד שתוכלו להנות ממהירויות גלישה מסחררות. דור חמש או לא דור חמש, זה לא משנה את העובדה שמדובר בערכת שבבים חזקה מאוד שמאפשרת ביצועים מרשימים מאוד שהופכים את המכשיר לאידיאלי לגיימינג. חלק מעניין הביצועים קשור למערכת קירור נוזלי מתקדמת, עם תא אידוי ושכבות גרפין וגרפיט שמפזרים את החום שמייצרת ערכת השבבים. POCO F2 Pro אכן לא מתחמם בצורה משמעותית, גם לא בשימוש אינטנסיבי ומעבר לשיפור בביצועים זה יתרון ששומר על בריאותו לאורך זמן. המכשיר נמכר בישראל בשתי גרסאות: האחת שבדקתי עם זכרון RAM בנפח 6 גיגה ואחסון בנפח 128 גיגה, והשניה עם 8 גיגה RAM ו-256 גיגה אחסון. שתי הגרסאות, בניגוד לפוקו הראשון, לא מאפשרות הרחבת אחסון באמצעות כרטיס זכרון.


כאלו השויתי: אזניות True Wireless 2020

מאת

בתוך שש שנים, הפכו אזניות True Wireless מקמפיין מימון המונים מוצלח לאזניות בתצורה חדשה  של חברה אנונימית משבדיה, למיינסטרים של התחום. זה לא הלך חלק לכולן: ב-2016, סמסונג היתה הראשונה מבין היצרניות הגדולות להכנס לקטגוריה החדשה, והציגה אזניות משלה שלא רק שהיו ללא חוטים, הן התיימרו לעקוב אחר הפעילות הספורטיבית שלכם ולמדוד את הדופק שלכם. ה-IconX היו למעשה מקטגוריה שנקראה גם Hearables, שהעדר החוטים אינו בהכרח השוס העיקרי בה, כי אם החיישנים שהן מכילות. התוצאה היתה מוצר שלא הצטיין ממש בשום תחום והחזיר אותה, כמו גם יצרניות אחרות, אל שולחנות השרטוט בדרך אל הדורות הבאים שהיו פחות יומרניים אבל יותר שימושיים. כניסתה של אפל אל שוק אזניות ה-True Wireless, מספר חודשים אחרי סמסונג, סימנה כבר את הפיכת הקטגוריה ממשהו איזוטרי לנחלת הכלל. כולם רצו להסתובב עם המוטות הלבנים המוזרים של אפל שיוצאים מהאזניים, ומעבר להיותן הצהרה אופנתית, הן היו פשוט מוצר מלוטש יותר שהצליח להתגבר על מחלות הילדות האופייניות לאזניות מהסוג הזה: זמן סוללה קצר והפרעות בחיבור לטלפון.


כל האזניות בהשוואה (צילום: גד גניר)


אזניות ה-True Wireless של 2020 נפרדו מחזון ה-Hearables. הן ממוקדות אמנם בשימוש בעיקר להאזנה למוזיקה (או פודקאסטים) ולשיחות טלפון, אבל מציעות פינוקים: היקרות יותר מגיעות עם תכונות כמו טעינה אלחוטית, סינון רעשים אקטיבי, הגברת רעשי רקע (כשדווקא רוצים כן לשמוע מה קורה סביבכם), אפליקציות מתקדמות ועוד. עם זאת, היה לי חשוב להכניס להשוואה אזניות זולות ופשוטות יותר כדי לראות האם הפערים באיכות אכן מצדיקים את ההפרשים במחירים, כאשר האזניות היקרות ביותר בהשוואה עולות כמעט פי 6 מהזולות ביותר.


האזניות בתוך הקייסים שלהן (צילום: גד גניר)


הקוראים הקבועים יתפלאו לראות כאן משהו שאני לא נוהג לעשות בו שימוש ביום יום, ציונים, עם מספרים והכל. אי אפשר לערוך השוואה בלי לנקוב בציונים ספציפיים. יחד עם זאת, הציונים לא בהכרח מספרים את כל הסיפור, והמנצחות בהשוואה אינן בהכרח בעלות הממוצע הפשוט של כל הסעיפים יחד. אל תוך הבחירה במנצחות שוקללו מחיר האזניות, וכמו גם חויית השימוש הכללית בהן. חויית השימוש כוללת בתוכה את משקלים שונים לכל סעיף, כמו גם דברים שאינם בהכרח ניתנים לשקלול כמו איכות הגימור של האזניות, סוג חיבור הטעינה, ו”פטורים” שונים שקשורים לרמת הציפיות ברמת המחיר של האזניות (אי אפשר להוריד באמת ציון לאזניות ב-300 ש”ח שאינן כוללות מנגנון ביטול רעשים). מעבר לכך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמה שחשוב לי, לא בהכרח חשוב למשתמש כזה או אחר ולהיפך. חיבור טעינה מסוג MicroUSB  (ולא USB Type C) הוא תועבה בעיני באזניות בשנת 2020, אך טעינה אלחוטית מהווה מבחינתי פינוק שבהחלט ניתן לחיות בלעדיו. בסופו של דבר בחרתי שלוש מנצחות בהשוואה: זוג אחד שניצח בזכות תמורה מצויינת למחיר, זוג אחד שמנצח בעיקר בזכות איכות השמע, וזוג נוסף שמספק חויית שימוש (לפלח ספציפי באוכלוסיה) שכרגע אף זוג אחר לא יכול להתחרות בו.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Redmi Note 9S

מאת

אם יש משהו ששיאומי עקבית בו, זה חוסר העקביות בקטלוג דגמי הסמארטפונים שלה. מסביב לסדרות הקבועות שלה, צצים להם מדי שנה דגמים חדשים והסתעפויות של סדרות עם תוספות של אותיות שלא ברור מה המשמעות שלהן והאם תהיה להסתעפות הזאת המשכיות ומתי. נסיון ההתעללות האחרון שלה במי שמנסה למצוא הגיון בהיררכיית המכשירים שלה הוא ה-Redmi Note 9S. הדגם בעל השם הייחודי הושק בחגיגות יום השנה העשירי להיווסדה של היצרנית הסינית בשישי לאפריל. ה-S בשם המכשיר מייצגת את העובדה שמדובר במהדורה מיוחדת (ובנוסף הוכרזה מהדורה אפילו יותר מיוחדת, עם חריטת האותיות MFF, ראשי התיבות של Mi Fan Festival שיוצרו ממנה 2020 יחידות בלבד) אבל בשוק ההודי הוא בכלל נמכר כ-Redmi Note 9 Pro, שם הדגם הסטנדרטי והמוכר. בינינו, למשתמש הממוצע כל החגיגות והשינויים השרירותיים בשמות לא אמורות לשנות משהו. למרות החגיגות מדובר עדיין במכשיר ביניים, והכי חשוב שהוא יעבוד כמו שצריך ולא יעלה הרבה. ה-Redmi Note 9S מצליח באופן מלא רק באחת משתי המשימות האלו.


Redmi Note 9S  (צילום: גד גניר)

ערכת השבבים עליה מבוסס Redmi Note 9S היא Snapdragon 720G, ערכת שבבים מהסדרה של קוואלקום שמיועדת לרף העליון של מכשירי ביניים וכוללת מעבד בעל 8 ליבות, שתיים מהן הפועלות במהירות 2.3 גיגהרץ ומיועדות למשימות תובעניות, ועוד 6 ליבות במהירות 1.8 גיגהרץ המיועדות לפעולות שגרתיות. את ה-Redmi Note 9S ניתן להשיג בשתי תצורות זכרון: התצורה שבדקתי, עם זכרון RAM בנפח 4 גיגה ואחסון בנפח 64 גיגה, ותצורה הכוללת זכרון RAM בנפח 6 גיגה ו-128 גיגה של אחסון. מערכת ההפעלה שרצה על החומרה הזאת היא MIUI 11, המבוססת על אנדרואיד 10. לרוב, MIUI מצליחה לעשות פלאים גם עם מפרטים טכניים דלים יותר. איכשהו, ב-Redmi Note 9S, למרות המעבד הלא חלש, למרות ה-“S” בשם, הדברים חורקים. רוב הזמן הכל עובד כשורה אך לעיתים קרובות מדי המכשיר נוטה לעצור לרגע לחשוב: לפעמים זה בפתיחת אפליקציה כלשהי, לפעמים זה בחזרה למסך הבית, לפעמים זה בניסיון לשתף משהו, לפעמים סתם לוקח למקלדת שניות ארוכות לעלות ותמיד תמיד תמיד זה מעצבן וקורה בזמן הלא נכון. בשבוע שעבר הבת הקטנה שלי עשתה את צעדיה הראשונים. נדרשה מגפה כלל עולמית כדי שאהיה בבית ואראה את זה קורה. האם יש תיעוד למאורע? כן, אבל רק של הפעם השניה שהלכה. בפעם הראשונה הרדמי נתן לי להתרכז ברגע ולצפות בו בעיניים שלי ולא דרך המסך כי אפליקציית המצלמה נפתחה רק לאחר מספר לא סביר של שניות. ייתכן שהאיטיות קשורה לנפח זכרון ה-RAM שמאפשר השארה של פחות אפליקציות פתוחות ברקע, אבל כבר יצא לי לבדוק בעבר מכשירים עם זכרון בנפח כזה שתפקדו נהדר, גם כאלו של שיאומי. נותר לקוות שמדובר בסה”כ במשהו שייפתר עם עדכוני תוכנה עתידיים, אבל בינתיים מדובר בתופעה שממש מפריעה בשימוש היומיומי במכשיר.


כזה ניסיתי: COCLEAN

מאת
כמו בבתים רבים אחרים, גם אצלנו השואב האלחוטי (מצטער, בלוגרים מתנשאים כמוני לא יכולים לכתוב פשוט “דייסון“) שינה את החיים. הוא מבצע אמנם את אותה פעולה בסיסית שמבצעים שואבי אבק מסורתיים שמחוברים לחשמל כבר עשרות שנים, אבל העובדה שהוא אלחוטי הפכה את השימוש בו לנוח ונגיש הרבה יותר. יצרניות אלקטרוניקה אחרות החליטו לרכב גם על הגל הזה וכך קרה ששואבים אלחוטיים הפכו למוצר חובה כמעט בכל בית ודחקו הצידה את השואבים הרגילים. COCLEAN, שואב אלחוטי קומפקטי חדש שייך לנישה אחרת של שואבים, אבל יש סיכוי לא רע שהיא תשתלט לדייסון שלכם על חלק מהעבודה.


COCLEAN (צילום: גד גניר)
כמו שואבי אבק אחרים שבדקתי, גם COCLEAN קשור לתמנון האלקטרוניקה הסיני שיאומי. הוא נולד ב-Youpin, פלטפורמת מימון ההמונים של שיאומי, אך בניגוד למוצרי Mijia, אין ל-COCLEAN חיבור כלשהו לאפליקציה או לפלטפורמת הבית החכם של שיאומי. מדובר, בסופו של דבר, בשואב קומפקטי ואלחוטי שאמנם נראה מגניב, ועדיין, הוא רק שואב אבק. במילים אחרות, זוכרים את השואבים הקומפקטים לרכב? זה בדיוק אותו מוצר, קטן יותר עם עיצוב מודרני.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi Note 10

מאת
כדור הארץ עגול, חיסונים מצילים חיים, השב״כ לא באמת רצח את רבין, והאמריקאים אכן נחתו על הירח. על כל אלו יש יותר השגות מאשר על עובדה אחת שאין עליה עוררין: מי שרוצה סמארטפון עם מצלמה באמת טובה, חייב ללכת על מכשיר דגל. ה-Mi Note 10 של שיאומי קורא תיגר על העובדה הזאת ומגיע עם מערך הצילום המתקדם ביותר של החברה, למרות שלפי ההגדרות היבשות אינו באמת מכשיר דגל. 



מערך הצילום המתקדם של Xiaomi Mi Note 10 (צילום: גד גניר)
סדרת Mi Note של שיאומי דווקא החלה את דרכה לפני 5 שנים כסדרת מכשירי פרמיום, מכשירים ששמים את הדגל במכשירי דגל, עם ערכות השבבים החזקות ביותר, הגימור היוקרתי ביותר וכמובן גם מערכי הצילום הטובים ביותר בקטלוג החברה. במסגרת חוסר העקביות שמאפיינת כל כך טוב את קטלוג החברה, לאחר שני מכשירי Note בלבד, השהתה את השקת הדגמים בסדרה הזאת והתמקדה בסדרות אחרות. ב-2017 השיקה
את ה-Mi Note 3 הפעם דווקא עם ערכת שבבים של מכשיר ביניים אבל עם מערך צילום זהה לזה של מכשיר הדגל דאז של שיאומי, ה-Mi 8.

ה-Mi note 10 (כן, הם קפצו שבעה מספרים קדימה, אין לי הסבר לזה) לוקח את הקו הזה ומקצין אותו. מערך הצילום שלו מתקדם יותר מזה של מכשירי הדגל הנוכחיים של החברה, אבל ערכת השבבים שלו על הנייר חלשה יותר משלהם: מדובר ב-Snapdragon 730G של קוואלקום, המיועדת לרף העליון של מכשירי ביניים, אותה ערכת שבבים שניתן למצוא גם ב-Mi 9T של החברה. היא אמנם לא מציגה מהירויות שעון מסחררות כמו אלו של סדרה 8XX של יצרנית ערכות השבבים האמריקאית, אבל היא מנסה לכפר על כך באמצעות מעבד גרפי מובנה חזק שאמור לאפשר לה לאזן בין חסכון מסוים באנרגיה, ביצועים טובים בשגרה ועוצמה שתספיק לגיימינג ברמה גבוהה (ביחס לסמארטפון). באשר לגיימינג – היא בהחלט מצליחה: PUBG זיהה באופן אוטומטי את חומרת המכשיר ככזאת המאפשרת הרצה של המשחק בהגדרות התובעניות ביותר שלו. זה לא רק עניין פורמלי, הוא בהחלט הריץ בצורה חלקה את PUBG ומשחקים אחרים, כשההבדל היחיד מהבחינה הזאת בינו לבין מכשירי דגל בא לידי ביטוי בזמני טעינה ראשונית איטיים יחסית של המשחקים. פרט לכך, בשימוש יומיומי Mi Note 10 היה זריז ותפקד נהדר. זכרון ה-RAM מגיע בנפח 6 גיגה, והאחסון שאינו ניתן להרחבה מגיע בנפח נאה של 128 גיגה.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Redmi Note 8 Pro

מאת
הביקורת הזאת על Redmi note 8 Pro היתה צריכה להיפתח בהסבר על מה שמבדיל בין דגמי ה-Redmi Note לבין דגמי ה-Pro. הבעיה ששיאומי היא כנראה היצרנית עם קטלוג הסמארטפונים הכי לא עקבי בעולם. גם אם מבודדים את סדרת מכשירי ה-Redmi Note מג’ונגל המכשירים האחרים של החברה, עדיין כאן קשה להבין את האסטרטגיה שלה ומה בדיוק מבדיל ביניהם. לפעמים ה-Pro התייחס למכשיר עם ערכת שבבים של יצרנית אחרת מזו של ערכת השבבים במכשיר ה-Redmi Note הרגיל, לפעמים היה מדובר באותה יצרנית אבל בערכת שבבים מעט משודרגת, בחלק מהשנים לא טרחה בכלל להציג גרסת Pro ובחלק מהשנים השיקה רק את גרסת ה-Pro. ומה השנה? לאחר מספר שנים בהם דבקה בערכות השבבים של קוואלקום האמריקאית, חזרה שיאומי אל מדיהטק הטייוואנית לטובת ה-Redmi Note 8 Pro.

Redmi Note 8 Pro (צילום: גד גניר)
למעשה, על הנייר, ערכת השבבים של מדיהטק מציגה מספרים דומים לאלו של הגרסה הזולה יותר, שדווקא מגיעה עם ערכת השבבים של קוואלקום. שתיהן בעלות 8 ליבות ומהירויות הליבות די דומות. אז למה אני מתעכב דווקא על הנקודה הזאת? ובכן, לערכת השבבים יש השפעה מכרעת על חויית השימוש במכשיר, על הביצועים שלו, היציבות ועל צריכת החשמל שלו. לאור ניסיון העבר עם מעבדי החברה שבדר”כ מספקת ערכות שבבים ליצרניות סיניות יותר אנונימיות משיאומי, הגעתי לביקורת הזאת מוכן לנורא מכל. בשבועיים הראשונים לשימוש במכשיר חששותיי התאמתו: אפליקציות פופולריות כמו וואטסאפ ופייסבוק מסנג’ר נטו לקרוס לעיתים קרובות מדי וחויית השימוש במכשיר היתה מתסכלת מאוד. עדכון גרסה שהגיע לפני שהתייאשתי סופית מהמכשיר, שיפר את המצב מהקצה אל הקצה: ה-Redmi Note 8 Pro הפך בבת אחת למכשיר זריז, יציב ואפילו כזה שלא נוטה לזלול את הסוללה. מספר ימים לאחר מכן הגיע שדרוג תוכנה נוסף, הפעם מ-MIUI 10 ל- MIUI 11, מערכת ההפעלה מבוססת האנדרואיד של שיאומי. גרסת האנדרואיד אגב לא השתנתה ונותרה גרסה 9, אבל המכשיר נותר גם אחרי השדרוג הזה זריז ויציב. חלק מהקרדיט להתנהגות המופתית הולך אל זכרון ה-RAM המרווח בנפח של 6 גיגה (זה נפח ה-RAM הבסיסי והקטן ביותר עבור דגם ה-Pro), שמאפשר השארת יותר אפליקציות פתוחות ברקע, מה שחוסך המתנה לטעינתן מחדש. האחסון המובנה ב-Redmi Note 8 Pro עומד על 64 גיגה, הניתנים להרחבה באמצעות כרטיס זכרון.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi A3

מאת
אמנם קרל פון קלאוזוביץ’ לא היה חותם על האדפטציה הזאת לאימרה המפורסמת שלו, אך ניתן לקבוע  שממשק המשתמש בסמארטפון הוא המשך שיווק המותג באמצעים אחרים. בשוק האנדרואיד, רוב היצרניות משתדלות לבדל עצמן מאחרות באמצעות עיצוב, ובאמצעות הלבשת ממשק משתמש ייחודי שלפעמים כולל גם מגוון שירותים בלעדיים שאמורים לאפשר ליצרנית לעשות עוד כמה דולרים מעבר למכירת ה”ברזל” עצמו. מידת הריחוק מהממשק הנקי של אנדרואיד תלויה ביצרנית עצמה, ועקבית בדר”כ בכל קטלוג המכשירים שלה. נוקיה למשל, נכון להיום מוכרת את כלל מכשיריה ללא שום תוספת או שינוי של מערכת ההפעלה אנדרואיד. בקצה השני של הסקאלה ניתן למצוא יצרניות כמו סמסונג, סוני, וואווי ושיאומי, שקשה להבחין באנדרואיד מתחת למעטה השינויים והתוספות למערכת ההפעלה במכשיריהן. Mi A1 של שיאומי עשה לפני שנתיים היסטוריה בכך שהיה המכשיר הראשון של החברה הסינית שהשתייך לתכנית Android One, והגיע עם ממשק אנדרואיד נקי לחלוטין. זה היה צעד חריג מצידה של שיאומי שמפתחת במשך שנים ממשק משלה, MIUI, שמאפשר לה לשתול בתוכו פרסומות ושירותים נוספים. ככה לוותר על כל הכיף הזה?



Xiaomi Mi A3 (צילום: גד גניר)
שמעתי פעם סברה שמדובר בניסיון של שיאומי לקדם את מכירות מכשיריה האחרים: לקוחות שלא ראו בשיאומי אופציה מסיבות כאלו ואחרות, עשויים לשנות את דעתם כשיפגשו במכשיר של החברה שמכיל רכיבים מערביים ותוכנה שלא שונה מהותית מזו הקיימת במכשירי הפיקסל של גוגל עצמה. משם, הדרך לשדרוג אל מכשיר אחר של שיאומי, עם MIUI, תהיה קצרה בהרבה. בשנה שעברה התברר כי לא מדובר בניסיון חד פעמי, והחברה השיקה את Mi A2 ו-Mi A2 Lite, המכשירים הבאים בסדרה. השנה, הציגה את Mi A3, מכשיר ביניים, שכולל כמה פינוקים שלא רואים כל יום במכשירים ברמת המחיר הזאת, אבל גם פשרה כואבת שכדאי מאוד לקחת בחשבון.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi Handheld Vacuum Cleaner

מאת
לאחר ששלושה מותגי משנה של שיאומי הספיקו כבר להציג דגמי שואבי אבק אלחוטיים משלהם, הגיע הרגע שבו שיאומי סוף סוף השיקה שואב שכזה שהוא לגמרי שלה. שמו, החזיקו חזק כדי שהתעוזה והחדשנות לא תפיל אתכם מהכסא: Xiaomi Mi Handheld Vacuum Cleaner. למרות שרשמית מדובר בשואב *של* שיאומי שמגיע עם מיתוג של היצרנית הסינית הפופולרית בלבד, ללא זכר למותג אחר, מדבקה בחלקו התחתון חושפת את האמת: Xiaomi Mi Handheld Vacuum Cleaner מיוצר למעשה ע”י חברת רובורוק, החברה שהביאה לעולם את ה-Mi Robot Vacuum הנפלא, ואת הדורות הבאים שלו שהיו נהדרים גם הם, אך כבר לא הגיעו עם המיתוג של שיאומי. עם תנאי פתיחה כאלו, רף הציפיות היה גבוה במיוחד, למרות מחיר נמוך יחסית. האם הוא עמד בציפיות? בקצרה, לא ממש.


Xiaomi Mi Handheld Vacuum Cleaner (צילום: יח”צ שיאומי)
על הנייר, הנתונים בהחלט מרשימים: מנוע השואב מסתובב במהירות מקסימלית של 100,000 סל”ד (לא רחוק מזה של Dyson V10 שמתהדר ב-125,000 סל”ד), ומפיק כוח יניקה של 23,000pa (או 90AW). הנתון הזה משמעותי משום שמדובר בשואב חזק יותר מכל האחרים בשוק שהיו מזוהים עם שיאומי. במצב שאיבה רגיל,  Xiaomi Mi Handheld Vacuum Cleaner שקט יחסית למקובל, ועוצמת הרעש שלו עומדת על 72 דציבלים. על מנת לוודא שהלכלוך והאבק שאתם שואבים לא נפלט החוצה מהשואב אל האויר בחדר בזמן הפעולה, שיאומי ציידה אותו במערכת סינון מתקדמת שאמורה לכלוא בתוך המיכל שלו כ-99.97 אחוז מהאבק. לא ספרתי גרגרי אבק, אבל בניגוד לשואבים זולים, כשמתקרבים אל פתח יציאת האויר של  Xiaomi Mi Handheld Vacuum Cleaner, לא מרגישים ריח של אבק.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi 9T

מאת
התכנית Pimp My Ride היתה אחת מתכניות הריאליטי המצליחות ביותר בתולדות MTV. אם אין לכם מושג על מה אני מדבר בגלל שהייתם צעירים מדי באותה תקופה, או שהיו לכם דברים מועילים יותר לעשות עם הזמן הפנוי שלכם, אזכיר רק שמדי תכנית אסף הראפר Xzibit מכונית מוזנחת להחריד של אחד הצופים אל סדנה לשיפוץ רכבים. בסוף הפרק, יצא הרכב מהסדנא כשהוא Pimped, מסורסר, או איך שלא תקראו לפעולה שבה לוקחים רכב סטנדרטי והופכים אותו למשהו צבעוני מדי, צעקני מדי, עם תוספות ושיפורים לא פרקטיים בעליל. מה פתאום נזכרתי בתכנית הזאת? ה-Mi 9T החדש של שיאומי נראה כמו משהו שיצא מהסדנא הזאת.

Xiaomi Mi 9T. נראה יותר כמו מכשיר גיימינג (צילום: גד גניר)
סדרת מכשירי Redmi של שיאומי הפכה לפופולרית במיוחד בעיקר בגלל מחיר נגיש עבור מוצר שבסה”כ עושה את העבודה. אין בסדרה הזאת משהו מרגש בשום צורה. אין כאן עיצוב מעניין, יכולות צילום גבוהות במיוחד, או איזשהם גימיקים יוצאי דופן. כל זה היה נכון עד מאי השנה, עת הוכרז K20, מכשיר חדש בסדרה שנראה שונה מכל מכשיר Redmi אחר שיצא לשוק עד כה: גב בגימור ייחודי, מפרט חזק, מערך צילום דומה מאוד לזה של מכשירי הדגל של החברה, מצלמה קדמית קופצת עם צליל ותאורה ועיצוב נטול מגרעת, משהו שעד לפני פחות משנה היה אקסלוסיבי רק למכשירי הפרמיום של החברה מסדרת Mix. כאילו כל זה לא מספיק, בחלק מהשווקים (ביניהם גם ישראל) אף שיפצו גם את שם המכשיר וקראו לו Mi 9T, ומחקו כל זכר לשם Redmi, למרות שמדובר באותו מכשיר.

להמשך קריאה

כאלו ניסיתי: Xiaomi AirDots

מאת
אחת התגובות שחוזרות על עצמן באופן קבוע כאשר אני מקבל מוצר מסוג חדש לבדיקה ומציג אותו לאנשים בסביבתי היא “אני מחכה ששיאומי תוציא כזה”. היצרנית הסינית אמנם כמעט אף פעם לא מנסה להיות הראשונה או בין הראשונות בשוק באימוץ טכנולוגיות חדשות, אבל כשהיא כבר עושה את זה, היא עושה זאת במחיר משתלם יותר מרוב המתחרות, מה שיצר עדת מעריצים אדוקה סביבה. מה מקבלים עבור המחיר? זו כבר שאלה מורכבת יותר. ברוב הפעמים היא מציעה יחס מצוין של תמורה למחיר, אם כי פה ושם יש גם נפילות. תחום האודיו, אזניות, מעולם לא היה הצד החזק של החברה, אבל כמו תמיד, גם עליהן לא שילמתם ממילא יותר מדי כסף. אל תחום אזניות ה-Truly Wireless נכנסה החברה בנומבר 2018 עם השקת Xiaomi AirDots, אותן קיבלתי לביקורת לפני מספר שבועות. בזמן שחלף מאז הספיקה החברה להשיק שני דגמי אזניות Truly Wireless נוספים שאגיע אליהם, בתקווה, בעתיד: Air Dots Pro דגם משופר עם צורה שונה, ו-Redmi Air Dots, גרסת מותג הלואו קוסט של שיאומי.



Xiaomi AirDots בתוך קייס הטעינה שלהן (צילום: גד גניר)
למרות השימוש הבלעדי בפלסטיק, ה-AirDots מציגות עיצוב ייחודי שברוב הזמן לא משדר משהו זול במיוחד. המקום היחיד שבו מורגש שחסכו עלינו הוא במכסה קייס הטעינה שעשוי פלסטיק דק, שמרגיש קצת מצועצע. העיצוב של האזניות עצמן פשוט ונקי מאוד: מבנה אליפטי, שממנו יוצאים שרוולים שנכנסים לתוך האזניים. אין כפתורים, השליטה באזניות מתבצעת דרך משטחי מגע בחלקן החיצוני. ברגע שנסגרים על גדלי השרוולים המתאימים, ה-AirDots הן מהאזניות הנוחות שיצא לי להתנסות בהן. השימוש הבלעדי בפלסטיק הופך אותן לקלילות, והן כמעט ואינן מורגשות כאשר ממקמים אותן כראוי בתוך האוזן. איפה העיצוב הזה פחות מצטיין? בכל הקשור לשליטה בהן: כדי להכניס אותן לאזניים מבלי ללחוץ בטעות על משטחי המגע, נדרשת מיומנות שאני אישית טרם הצלחתי לפתח באופן מלא. פעמים רבות מצאתי את עצמי מכניס את האזניות לאזניים ושומע שלל התראות בסינית שכנראה נותנות מידע אינפורמטיבי על המצב אליו הכנסתי את האזניות בטעות. אם תהיתם במקרה, לא, לא ניתן להחליף את שפת ההתראות.

להמשך קריאה