כזה ניסיתי: Xiaomi Redmi Note 3 Pro

בין שלל המכשירים של Xiaomi שעלו ארצה לאחרונה באופן רשמי, הגיע גם ה-Redmi Note 3 Pro. שיאומי השיקה בשנה האחרונה מגוון עצום של דגמים וקצת קשה להתמצא בהם, אבל אנסה לעשות סדר כדי לתת לכם מושג לגבי ההיררכיה של המכשיר הספציפי הזה בקטלוג המורכב של החברה הסינית. Redmi היא סדרת מכשירים שהוכרזה עוד ב-2013, המתמקדת במכשירים זולים יותר ממכשירי ה-Mi המובילים של החברה. מכשירי Redmi מציעים רכיבים פשוטים יותר, כדוגמת מעבד של MediaTek הטייוואני, מצלמה בסיסית יותר וזכרון RAM בנפח צנוע יותר משל מכשירי הדגל של החברה. בתוך תת הסדרה הזאת, ישנה חלוקה למכשירים בגודל סטנדרטי ולמכשירי Note, פאבלטים המגיעים עם מסך בגודל 5.5 אינטש. המכשיר בו עוסקת הביקורת הזאת הוא פאבלט מהדור השלישי של הסדרה הזאת, אבל יש כאן טוויסט בעלילה: במקביל ל-Redmi Note 3 הרגילים, השיקה השנה Xiaomi תת סדרה בשם Pro, שההבדל העיקרי בה הוא מעבר למעבד מתוצרת קוואלקום, במחיר מעט יקר יותר. מבולבלים? לא מאשים אתכם.
Redmi Note 3 Pro (צילום: גד גניר)



כאמור, ה-Xiaomi Redmi Note 3 Pro מצויד בערכת שבבים של קוואלקום, ה-Snapdragon 650. המעבד הוא בעל 6 ליבות, 4 מהן פועלות במהירות של 1.4 גיגהרץ, ושתיים נוספות במהירות של 1.8 גיגהרץ. בגרסה הספציפית שאני קיבלתי לבדיקה זכרון ה- RAM מגיע בנפח של 3 גיגה, ואחסון בנפח של 32 גיגה אם כי בישראל נמכרת גם הגרסה הזולה יותר של המכשיר הזה, עם מעבד זהה אך עם 2 גיגה RAM בלבד, ו-16 גיגה אחסון עליה הייתי ממליץ לאנשים שמתקינים מספר מועט יחסית של אפליקציות. לא יודע למי מהמרכיבים בתערובת לתת את הקרדיט כאן, אבל כנראה השילוב בין ערכת השבבים, לזכרון ה-RAM ומערכת ההפעלה יוצר כאן מכשיר יציב, חזק וזריז מאוד ב-99% מהמזמן, יותר מרוב המכשירים ברמת המחיר שלו. מה לגבי האחוז הבודד? לכך אגיע בהמשך.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Roidmi 2S

לפני כעשור נתקלתי בבעיה. היה לי נגן מוזיקה, היתה לי מערכת סטריאו ברכב ושניהם לא דיברו בשפה משותפת. לא היה לי שקע USB או אפילו שקע AUX (כניסת 3.5 מ”מ) במערכת ברכב, ועל Bluetooth בכלל לא היה מה לדבר, הוא בקושי ידע להעביר מוזיקה באותה תקופה. לפני עידן הדיסקים, כדי לחבר נגן למערכת ברכב, אנשים עשו שימוש במעין מתאם שנכנס לתוך חריץ הקלטת במערכת, וכבל שהשתלשל ממנו היה מתחבר אל הנגן. עבור מי שהתקדם ועבר למערכת שמנגנת דיסקים, נדרש פתרון אחר. הפתרון שהגעתי אליו הוא משדר FM לרכב: מכשיר שמתחבר אל שקע המצית ואל הנגן או הטלפון, ומשדר בגלי FM את המוזיקה אל תחנה ריקה במערכת הסטריאו, כאילו הקמתם תחנת רדיו פיראטית משלכם בתוך הרכב.

Roidmi 2S (צילום: גד גניר)



זה היה פתרון גרוע ומייגע. המשתמשים נדרשו לחפש לבד במערכת הסטריאו לרכב שלהם תחנה ריקה בין עשרות תחנות רדיו פיראטיות, ולכוון את התדר הספציפי הזה במשדר. בשלב מסוים החלטתי לפרק את האנטנה ברכב, כדי למנוע ממנה לקלוט תחנות רדיו אחרות למעט המוזיקה ששידרתי ב-FM למערכת. בסופו של דבר, המוזיקה היתה מוזרמת, אך האיכות היתה איכות רדיו, כלומר, סבירה לכל היותר. חסרון נוסף: בנסיעה ממקום למקום, נוצרו מצבים בהם תחנה שהיתה ריקה בתחילת הנסיעה, לא נשארה כך במשך הנסיעה ונוצר צורך לחפש תחנה אחרת כדי להמנע מהפרעות. מעבר לכך, המשדרים ידעו להזרים מוזיקה בלבד ולא נתנו פתרון למי שהיתה דרושה לו דיבורית לרכב.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy J5 2016

לפני קצת יותר מחודשיים, הזמינה סמסונג ישראל קבוצת עיתונאים ובלוגרים למפגש מיוחד. הוצגו בו בין היתר ה-IconX עליהם כתבתי כאן לפני מספר שבועות, ה-Gear Fit 2 עליו אספר לכם בקרוב, וסדרת ה-Galaxy J בגרסת 2016, ממנה קיבלתי לבדיקה את הקטן והזול יותר מבין השניים שהוצגו, ה-J5. אם טרם יצא לכם להכיר, סדרת J היא הסדרה היותר זולה מבין סדרות המכשירים שהיצרנית הקוריאנית מוכרת בישראל (בנוסף לה, קיימות כאן גם סדרה A, סדרה S וסדרת ה-Note). למרות תשומת הלב הגדולה שמכשירים כמו Galaxy S7 ומכשירי ה-Note זוכים לה, סמסונג מרויחה יפה מאוד גם בסגמנטים הפחות יוקרתיים שלה. יש להודות שמדובר בצעד די חריג מבחינתה: עד כה, השקה של מכשירים שאינם מכשירי דגל לא זכתה לאירוע מהסוג הזה. אז נכון, כשמצרפים לסדרה J שני חפיצים מלהיבים כמו ה-Gear Fit 2 וה-IconX, ניתן להגיד שמדובר בהשקה שמצדיקה הזמנה של עיתונאים, אבל עיקר תשומת הלב במפגש ניתנה לשני הסמארטפונים של סמסונג לשוק ה-MID. אז למה בעצם לערוך אירוע כזה? בשנתיים האחרונות אלטרנטיבות סיניות זולות הולכות והופכות ללגיטימיות יותר, מותגים סיניים גדולים עושים עלייה, מציעים מפרטים שעל הנייר נראים מרשימים יותר במחיר אטרקטיבי יותר, וסמסונג מצידה לא מתכוונת לפנות עבורם את הדרך.



Galaxy J5 2016 (צילום: גד גניר)





מה היתרונות שיש לסמסונג להציע? בעיקר את המותג שלה. יש לא מעט אנשים שרגילים לסמסונג, וימשיכו לקנות סמסונג. ה-J5 מציע ממשק זהה לזה של המכשירים היקרים יותר שלה, אך אחד הנושאים שעליהם שמה סמסונג דגש במפגש הזה הוא נושא האמינות, והתפארה שם באחוז התקלות הנמוך שיש לה בכל סדרות המכשירים שלה.



קצת פחות מחודשיים לאחר מכן התפוצצה פרשת ה-Note 7.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: HP Pavilion x2 12

ב-1 לספטמבר 2014 הלך לעולמו המחשב הנייד הראשון שרכשתי לעצמי. היה זה מחשב נייד של HP מדגם TX2620 שנרכש אי שם בשנת 2008. קשה לי להסביר לכם עד כמה רציתי את המחשב הזה, ועוד פחות נעים לי להודות בסיבה בגללה כל כך רציתי אותו, אבל ברשותכם אנסה: יום בהיר אחד, הגיע אחד מחבריי לעבודה עם המחשב הכי מגניב שראיתי עד כה. באותם ימים (טרום עידן האייפד) עדיין קראו למחשבים כאלו “טאבלט” או “טאבלט פי סי”, מחשב נייד שניתן לסובב את המסך שלו ולכתוב עליו באמצעות סטיילוס. עד לאותה תקופה, מחשבים מהסוג הזה היו כלי עבודה חזקים ויקרים להחריד, ופנו בעיקר לאנשי עסקים. סדרת TX2000 היתה הראשונה להציע את התצורה הזאת עם מפרט טכני יותר במחיר קצת יותר נגיש (בתחילת שיווקו בארץ הוא נמכר בסביבות 6000 ש”ח), ומיתגה אותו כ-Entertainment Tablet. ככזה, הוא הגיע כשמותקנת עליו Windows Media Center, ואפילו שלט קטן לשליטה על תוכנת המדיה הזאת. תוסיפו לכך עיצוב יפיפה ותקבלו מחשב שקל להתאהב בו מכל הסיבות הלא נכונות.
HP Pavilion x2 12. כשהעט מחובר למחשב, נפתח תפריט Windows Ink עם מגוון אפשרויות עבורו (צילום: גד גניר)


במשך שנה החזקתי את עצמי, צפיתי שוב ושוב בכל סרטון Unboxing של מחשבי הסדרה הזאת שצולם והועלה ליוטיוב, ולבסוף קניתי אותו: לא המחשב הכי חדש בשוק, אבל זול יותר ועדיין מלהיב יותר מכל מחשב אחר, לפחות בעיניי. כשאתה כל כך רוצה חפיץ כלשהו, קל לך להתעלם מסימני האזהרה, וסימני אזהרה היו בשפע. התעלמתי למשל מהמשקל שלו, למעלה מ-2 ק”ג למחשב קומפקטי יחסית. התעלמתי גם מהאזהרות שצצו בסקירות שנכתבו עליו: המסך היה מאוד לא איכותי, חיי הסוללה שלו היו מביכים (שעתיים וחצי של שימוש לכל היותר), ואף צורפו לערכת המחשב שתי סוללות כדי להתמודד עם הבעיה הזאת. ולמרות כל אלו, עקב האכילס של המחשב הזה היה מעבד ה-AMD שלו, מעבד חלש יחסית שלא ידע להתמודד עם אתגרים כמו סרטי HD, אך ידע בהחלט להתלהט, לגרום למאווררי המחשב להרעיש בעוצמה שהפריעה לחבריי ללימודים, ובסופו של דבר התחמם באופן שגרם לנזק לכרטיס המסך והוציא את המחשב מכלל שימוש.  

ה-TX2620, המחשב הנייד הראשון שלי (צילום: גד גניר)





את ה-HP Pavilion x2 12 קיבלתי לידיי בדיוק שנתיים לאחר מכן. אמנם עבר נצח במונחי עולם המחשוב, אבל קל לזהות את קוי הדמיון, ולשער שמדובר באחד מצאצאיו של המחשב הראשון שלי: גם ה-HP Pavilion x2 12 הוא מחשב 2 ב-1, גם הוא מצויד במסך בגודל 12 אינטש וגם לו יש סטיילוס. מה בכל זאת שונה? ה-HP Pavilion x2 12 הוא מחשב נתיק, כלומר, טאבלט עם מקלדת פיזית הניתנת לפירוק.

להמשך קריאה

כאלו השויתי: מכשירי הדגל של 2016

הם יקרים מדי, סמארטפון ב-500 ש”ח מסוגל לעשות פחות או יותר את כל מה שהם עושים, ובתוך חצי שנה הם כנראה יהיו איטיים הרבה יותר מהיום, הסוללה שלהם תחזיק פחות זמן, וסדקי פז”מ יעטרו את המסך ואת הזכוכית בגב שלהם. זה לא משנה את העובדה שמכשירי האנדרואיד המעניינים ביותר בשוק הם מכשירי הדגל, המכשירים הטובים והחזקים ביותר שיש ליצרניות להציע. רגע לפני הגל השני של השקות בישראל, אספתי את ששת מכשירי האנדרואיד החזקים ביותר הזמינים לקנייה כיום בארץ כדי להחליט מי מהם הוא הטוב מכולם.






ששת מכשירי הדגל (צילום: גד גניר)





“הטוב מכולם” זוהי כמובן קביעה סובייקטיבית, כפי שכל ביקורת היא עניין סובייקטיבי. רוב המכשירים בהשוואה מגיעים עם מפרט טכני דומה. אמנם יש פרמטרים בהשוואה שהם מדידים ואבסולוטיים, אבל בסופו של דבר, חלק מהם לא באמת מורגשים בפועל (אם יש בקוראים אנשים שהפרש של 0.05 שניות במהירות פתיחת אפליקציה מפריע לו, אני מתנצל מראש), וחלק מהם סובייקטיביים לחלוטין, כמו עיצוב המכשיר ונוחות האחיזה בו.


לפני שתשאלו, פניתי אל כל היבואנים של כל המותגים הרשמיים. שישה מתוכם ניאותו להעביר אליי לבדיקה את מכשירי הדגל שלהם: ה-Samsung Galaxy S7, ה-LG G5, ה-Huawei P9, ה-Sony Xperia X Performance, ה-OnePlus 3 וה-Xiaomi Mi5. כמו בפעמים קודמות, את כולם בדקתי באופן פרטני, ולאחר מכן ביקשתי לקבלם שוב, והפעם את כולם בו זמנית לצורך ההשוואה.


להמשך קריאה

כאלו ניסיתי: Superlux HD-661

למי שלא שם לב, בימים אלו חוגג הבלוג הזה חגג שלוש שנים להקמתו. אחד הפוסטים הראשונים שלי עסק במחקר שוק שעשיתי לפני קנייה של אזניות כשהגעתי למקום העבודה הנוכחי שלי. התהליך הזה הביא בסופו של דבר לבחירה באזניות של יצרן סיני בשם Superlux, מדגם HD-330. בשבועות האחרונים קיבלתי הצעה לבחון את ה-HD-661, דגם שאמנם נמצא בשוק כבר מזה זמן, אבל לאחרונה מחירו בחו”ל ירד באופן משמעותי ולאור העובדה שהיצע אזניות ה-Over The Ear במחיר של מתחת ל-200 ש”ח די מצומצם, החלטתי שלמרות הזמן שעבר, ובשל החיבה שלי למותג, לקחת אותן לסיבוב.



Superlux HD-661 (צילום: גד גניר)





הרושם הראשוני שה-HD-661 משאירות לא מדהים במיוחד. האזניות עשויות ברובן מפלסטיק אפור מבריק שמשדר משהו די זול. ניתן להשיג אותן גם בשחור, לבן, כתום, אדום ושלל צבעים אחרים, אך הפלסטיק הוא אותו פלסטיק מצועצע. איכות הבנייה דווקא לא רעה ולא מצאתי איזורים מועדים לפורענות. החלק היחיד שזז כאן הוא הצירים המחברים את האזניות לקשת. הצירים די אסרטיביים, אך גם אם יישחקו מעט ויהיה קל יותר להזיז את האזניות, זה לא ממש יפריע. ל-Superlux יש חיבה לעיצובי אזניות של יצרנים גדולים אחרים, אך בניגוד נניח ל-HD-330, כאן הדמיון לא ממש מובהק, והעיצוב לא מועתק מדגם ספציפי.

להמשך קריאה

כאלו ניסיתי: Meizu EP-51

כבלוגר שעיקר עיסוקו הוא בביקורות חפיצים, אין לי הרבה רגעי שיא עיתונאיים. אני לא עובד על תחקירים, אני לא עוסק בתחומים של חיים ומוות, ואם להיות כנה, אני כאן בעיקר בשביל ההנאה האישית והעניין האישי שלי בהתנסות במוצרים חדשים. אם יש פוסטים שאני מחכה להם, שגורמים לי להרגיש שאני באמת תורם במשהו גם לסביבה אלו בעיקר פוסטים שמדברים על מוצרים זולים מאוד שנותנים תמורה מצויינת למחירם. באתרים שאני עוקב אחריהם בחו”ל מתפרסמים פעם בכמה חודשים אייטמים על אזניות זולות שנשמעות הרבה יותר טוב ממה שהייתם מצפים מאזניות במחירן. אני גם רוצה למצוא בעצמי אזניות כאלו ולפרסם אייטם כזה.



Meizu EP-51 (צילום: גד גניר)



מסתבר שזו דרישה די תובענית מצידי. למה? משתי סיבות: הראשונה, אובייקטיבית, סאונד טוב באמת זה משהו שעולה כסף. קשה לזייף בזה ואין קיצורי דרך. רכיבים איכותיים ותכנון טוב הם משהו שצריך לשלם עליו. אזניות זולות נשמעות כמו אזניות זולות ב-99% מהמקרים. הסיבה השניה היא שקשה להשיג לבדיקה אזניות זולות. מעטים היבואנים שירצו להעמיד לבדיקה את דגם ה-Entry Level שלהם, ובמקרה של אזניות ממותגים לא מוכרים שאינם נמכרים בארץ – אין גורם שיכול להשאיל לי אותן לבדיקה.



ואז מגיעה Meizu הסינית, ונכנסת לשוק האזניות עם אותה פילוסופיה שמלווה את המכשירים שלה: להציע אלטרנטיבה זולה למוצרים מערביים, קוריאניים, יפנים וטיוואנים, אלטרנטיבה שנראית טוב וברוב המקרים מספקת חויית שימוש לא רעה, ותמורה טובה למחיר. מאחר ש-LeEco ומוטורולה (וכנראה גם אפל, נראה מחר) החליטו ששקע אזניות סטנדרטי זה פאסה, מבין שני דגמי האזניות של מייזו בארץ עניין אותי יותר לבדוק את ה-EP-51, אזניות בלוטות’ בתצורת In Ear, שהן גם הזולות מבין שני הדגמים, וזולות באופן כללי.

להמשך קריאה

כזאת ניסיתי: ANKER PowerCore 10000 QC

לפני כחודש נחתה אצלי סוללה חיצונית ניידת של המותג המוכר ביותר בעולם בשוק הסוללות מהסוג הזה: Anker. היבוא הרשמי שלהן לישראל החל בתזמון מושלם: בדיוק בשיאה של קדחת הפוקימון כאשר זומבים מחופשים לאנשים נורמטיביים חיפשו באופן אובססיבי דמויות וירטואליות שהיה ניתן לראות רק דרך מסך הסמארטפון שלהם. מה קורה כאשר משלבים מסך דלוק לפרק זמן ארוך יחד עם קישורית GPS שעוקבת אחר המיקום שלכם וחיבור קבוע לאינטרנט הסלולרי? נכון, הסוללה מתרוקנת. כל המטענים המהירים בעולם לא יעזרו למי שנמצא ברחוב ופספס את ההזדמנות לתפוס את אחת הדמויות הללו. מה כן יכול היה לעזור? הסוללה שקיבלתי לבדיקה, ה-Anker PoweCore 10000 QC.


ANKER PowerCore 10000 QC (צילום: גד גניר)

זו לא סוללת ה-Anker הראשונה שלי: ההיכרות שלי עם המותג החלה בסמוך להקמת הבלוג עם ה-SlimTalk. כעבר שנה בערך קניתי דגם מתקדם יותר, עם קיבול גדול יותר, ה- Astro Slim 2. שתיהן היו שייכות למשפחות שונות של סוללות מבית אנקר, סוללות עם קיבול בינוני, אבל עיצוב דק שמאפשר להכניס אותן (עם מאמץ מסוים) לתוך הכיס יחד עם הטלפון. היתרון הוא בעובדה שהן קומפקטיות. החסרון הוא שהטלפון והסוללה מתחממים בתהליך ולא בטוח עד כמה כל העסק בריא. חסרון נוסף – סוללה דקה היא לרוב סוללה עם קיבול נמוך יותר. ה-Anker PowerCore 10000 מגיעה עם קיבול גדול פי 2 ויותר משתי הסוללות הקודמות שלי, ניחשתם נכון, 10000 מילי אמפר.

להמשך קריאה

כזאת ניסיתי: Android 7 Nougat

מכשירי סדרת הנקסוס של גוגל מעולם לא היו מכשירי מיינסטרים. הנקסוס4 והנקסוס 5 היו אמנם חריגים בהצלחה שלהם, גם בשוק המקומי, אך זה היה בעיקר הודות לתמחור אטרקטיבי יחסית למכשירי דגל קלאסיים. כמכשירים בפני עצמם, כברזלים, הם מעולם לא הציגו יתרון משמעותי על פני סדרת ה-S של סמסונג, סדרת ה-G של LG, או כל מכשיר דגל אחר שהושק בסמוך אליהם: המצלמות שלהם היו לרוב נחותות יותר, הם הגיעו בתצורות זכרון אחסון פנימי צנוע שאינו ניתן להרחבה, והחל מהנקסוס 4, הם גם לקחו דוגמה רעה מאפל והפכו את הסוללה שאינה ניתנת להפרדה לסטנדרט. אם תשאלו את בעלי מכשירי הנקסוס הם כמובן מרוצים מהם, למרות שהם מודעים שעל הנייר ישנן אופציות מהירות יותר, שמצלמות טוב יותר ופחות קמצניות באחסון.


ולמרות הכל, לבעלי מכשירי נקסוס ש סיבה מצוינת לחגוג פעם אחת בשנה, זה קורה ביום שחרור גרסה חדשה של אנדרואיד. כבעל נקסוס 6P, אני יכול לספר לכם שהימים האלו הם הסיבה העיקרית שבגללה קניתי דווקא את המכשיר הזה. מכשיר נקסוס מקבלים ראשונים את גרסאות האנדרואיד החדשות, ונהנים מהסטטוס של בעלי הגרסה העדכנית ביותר של אנדרואיד לפעמים במשך חודשים, בניגוד לחבריהם עם מכשירים מסדרות אחרות, וזוכים להמשיך לקבל את הגרסאות האלו לאורך תקופה ארוכה יותר.


Nexus 6P מריץ את Android 7 (צילום: גד גניר)


בשבוע שעבר נחתה Android 7, או בשם הממתק שלה, Nougat, אצלי במכשיר. טוב, “נחתה” זה אולי ביטוי קצת מטעה. הכרחתי את הגרסה להגיע אליי. איך עשיתי זאת? הצטרפתי שוב לתכנית בודקי הבטא של גוגל לאחר שעזבתי אותה לפני מספר שבועות (כל אחד שיש לו נקסוס יכול להרשם ולעזוב כאוות נפשו את התכנית הזאת, בתנאי שהמכשיר עדיין נתמך), והעדכון הגיע אליי בתוך מספר שניות, לפני רוב אוכלוסיית מכשירי האנדרואיד בעולם ואפילו לפני רוב בעלי מכשירי הנקסוס. מסתבר שמכשירים שנרשמו לתכנית הזאת, לא רק מקבלים את גרסאות הבטא, הם מקבלים את הגרסאות הרשמיות לפני כולם.

להמשך קריאה

כאלו ניסיתי: Beyerdynamic Custom One Pro

הכירו את Beyerdynamic, יצרנית אודיו מהותיקות בעולם. היצרנית הגרמנית מתמקדת בעיקר בייצור מיקרופונים ואזניות המיועדות בעיקר לאודיופילים ולשימוש באולפנים. ב-Beyerdynamic זיהו בשנים האחרונות את הגידול בשוק האזניות ואת הנטייה לראות בהן לא רק אמצעי להאזנה למוזיקה, אלא כפריט אופנתי, והחליטו לנסות את מזלם עם הקהל החדש הזה.


  Beyerdynamic Custom One Pro עם הלוחית היחידה שנראית טוב עליהן (צילום: גד גניר)

ה-Custom One Pro שקיבלתי לבדיקה הן אחד משני דגמים חדשים של החברה (השני הוא ה-Custom Street) המהווים ניסיון של היצרנית הגרמנית הזאת לשבור את התדמית הבוגרת והרצינית מדי שלה. ההיסטוריה של באיירדיינמיק רצופה באזניות שנראות טבעיות מאוד על השולחן באולפן הקלטות, אבל פחות מתאימות להליכה ברחוב. יש אנשים שזה מדבר אליהם יותר, ובמובן מסוים ככל שהעיצוב משעמם ופחות מתחנף, יש בו משהו שיכול לשדר תחושה של משהו איכותי יותר. אחד הפוסטים הראשונים בבלוג הזה עסק ב-HD330, אזניות של יצרן סיני בשם Superlux ש”שאל” את העיצוב של האזניות ההן מאחד הדגמים של Beyerdynamic, כנראה כדי ליצור את הרושם שהאזניות ההן בקצת יותר מ-200 ש”ח קרובות איכשהו לאזניות הגרמניות במחיר הגבוה פי 10. למרות זאת, הסנובים מהיילברון הבינו מתישהו שכדאי להם לנסות ולפנות לקהלים עם טעם שונה.