Samsung

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy A72

מאת

בחודש שעבר קיימה סמסונג אירוע השקה עם הכותרת המחייבת “Awesome”, בו הציגה את הגלגול השביעי של מכשירי סדרה A שלה: שלושה דגמי מכשירים חדשים בסדרה שאמורה להציע אלטרנטיבה משתלמת יותר למכשירי הדגל של החברה, עם מינימום ויתורים בגזרת המפרט הטכני והגימור החיצוני, או במילים אחרות, סדרת מכשירי ביניים. הדגם שהגיע אליי לבדיקה הוא ה-A72, המכשיר הגדול בשלישיה. האם הוא מצדיק את הסופרלטיב המאתגר?

Samsung Galaxy A72 (צילום: גד גניר)


ערכת השבבים של המכשיר הזה היא בהחלט לא החלק ה-Awesome שלו. אולי זה המחסור העולמי בשבבים, אולי זה חלק מהניסיון לקצץ בעלויות: Galaxy A72 עושה שימוש בערכת השבבים Snapdragon 720G של קוואלקום, ערכת שבבים שהוכרזה כבר בינואר 2020 ושימשה את מכשירי הביניים של שנה שעברה של יצרניות אחרות, מכשירים כמו Xiaomi Redmi Note 9 Pro ו-Realme 7 Pro. מה זה אומר בשימוש יומיומי? המשתמש הממוצע לא יחוש בחולשה כלשהי. יחד עם זכרון RAM בנפח נאה של 8 גיגה RAM, מקבלים פה חויית שימוש טובה בסה”כ, ללא איטיות, באגים או קריסות. זה לא המכשיר המהיר ביותר בשוק, גם לא מול מכשירים אחרים ברמת המחיר שלו או אפילו מכשירים אחרים עם ערכת שבבים זהה, אבל מצד שני אין תחושה של פשרה בכל הקשור לביצועים. האחסון כאן הוא בנפח 128 גיגה, וכפי שזה בדר”כ במכשירי ביניים, ניתן להרחבה באמצעות כרטיס זכרון.

להמשך קריאה

כאלו ניסיתי: Samsung Galaxy Buds Pro

מאת

מדובר בטרנד: יותר ויותר יצרניות מתחילות ללטוש עיניים אל שוק אוזניות הפרימיום בעקבות, איך לא,

ה-AirPods Pro של אפל. אחרי יצרניות כמו ג’אברה ו-JBL שהוסיפו לקטלוג שלהן דגמים מתקדמים ויקרים, הגיע לאחרונה גם תורה של סמסונג להציג גרסת דגם פרימיום משלה, ה-Galaxy Buds Pro, שאמור לייצג את הטוב ביותר שסמסונג מסוגלת לו בכל הקשור לאוזניות אלחוטיות.

Samsung Galaxy Buds Pro (צילום: גד גניר)


אוזניות ה-True Wireless הקודמות שסמסונג השיקה, ה-Galaxy Buds Live משכו המון תשומת לב הודות לעיצוב הייחודי שלהן, בצורת שעועית, שאינה נכנסת ממש לתוך תעלת האוזן. ב-Galaxy Buds Pro חזרה סמסונג לעיצוב שגרתי יותר, הכולל ראשי סיליקון אליפטיים. הן נכנסות בקלות לאוזניים, ונשארות שם בצורה יציבה למדי. אין כאן משהו שמאבטח אותן בתוך האוזן, אז אני פחות שקט עם להמליץ לכם לצאת איתן לריצה בערב ברחוב, אבל לכל מטרה אחרת זה יהיה בסדר גמור.


כזה ניסיתי: Samsung Galaxy S21 Ultra

מאת

בשנים האחרונות פורחת תת קטגוריה חדשה בשוק הסמארטפונים, מכשירי פרימיום. מה מוגדר כמכשיר פרימיום? מכשיר שמוכרז לצד מכשירי הדגל הרגילים של אותה יצרנית, גונב את ההצגה ומושך את כל הכותרות. כיאה למכשירי פרימיום, הם גם מתומחרים משמעותית יותר ממכשירי הדגל הרגילים וברוב המקרים הם לא הופכים לדגם הנמכר ביותר של אותה יצרנית, אבל מייצרים את הבאז הדרוש כדי לגרום לקונים לבוא ולרכוש מכשירים שמתאימים יותר לתקציבם. בשנה שעברה, אפל השיקה את iPhone 11 Pro, ו-Pro Max, שהביאו איתם חידושים מסעירים בעיקר בתחום הצילום. הקהל האמריקאי והאירופי הריעו בהתלהבות, נהרו בהמוניהם לחנויות ורכשו את ה-iPhone 11 הסטנדרטי, שהפך לדגם הסמארטפון הנמכר ביותר בעולם במהלך 2020. דגמי ה-Pro התברגו למקום השלישי בדירוג הזה בשוק האמריקאי בלבד. סקרנים מי היה במקום השני? iPhone SE 2020, המכשיר המוזל של אפל.

Samsung Galaxy S21 Ultra (צילום: גד גניר)


אם צריך לשים את הנקודה על הרגע שבו מכשירי פרימיום הגיחו אל חיינו, הרי שזה היה עם השקת ה-iPhone X, לצד מכשירי ה-iPhone 8. יצרניות מכשירי האנדרואיד קיבלו את ההשראה לה היו זקוקות, ובזו אחר זו השיקו מכשירי פרימיום משלהן לצד מכשירי הדגל: שיאומי, וואנפלוס, וגם סמסונג, ששנה שעברה הציגה את

ה-Galaxy S20 Ultra. בניגוד למכשירים של אפל, הוא לא הצליח להתברג לחמישיה הראשונה של הדגמים הנמכרים ביותר, אבל זה לא מנע מסמסונג להציג את ממשיך דרכו השנה: Galaxy S21 Ultra.

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy S20 FE 5G

מאת

סמסונג היא בדרך כלל חברה עקבית. בשונה משיאומי, רילמי ואחרות, ענקית הסלולר הקוריאנית מקפידה על לו”ז השקות מכשירי דגל מסודר: בפברואר-מרץ היא משיקה מכשירים מסדרת S, ובאוגוסט-ספטמבר משיקה מכשירי נוט, כשברקע ישנן השקות קטנות יותר של מכשירי ביניים שונים. השנה, אולי בשל הקורונה, הצליחה לדחוס ללו”ז הזה בסוף ספטמבר מכשיר נוסף: Galaxy S20 FE 5G.

Samsung Galaxy S20 FE 5G (צילום: גד גניר)


יש לא מעט דברים מעוררי תימהון בהשקה הזאת: ראשית, השם. הפעם האחרונה שסמסונג השתמשה בסיומת “FE” (קיצור של Fan Edition) היתה לאחר הפיאסקו הגדול ביותר בתולדות ההיסטוריה הסלולרית שלה: קצת אחרי הריקול שבוצע למכשירי ה-Note 7 המתלהטים, החליטה סמסונג לערוך בהם מקצה שיפורים ולהחזיר אותם לשוק תחת שם חדש, Galaxy Note FE. אני עוסק בכתיבה ואנקדוטות כאלו מפלפלות לי את הביקורת, אבל למה שסמסונג, חברה שמייצרת ומשווקת סמארטפונים, תיתן לי ולאחרים את התחמושת להזכיר לקוראים שוב את אותה אפיזודה טראומטית?

מעבר לכך הפעם באמת מדובר במכשיר שונה. אם עד כה, כשסמסונג היתה מציגה באותה השנה מהדורה חדשה של מכשיר מסדרה S, היה זה לכל היותר כדי להציג אפשרות צבע חדשה. ה-Galaxy S20 FE הוא סיפור אחר לחלוטין, והסיפור שסמסונג מנסה להציג כאן הוא שמדובר במכשיר שעוצב והותאם במיוחד לטעמם וצרכיהם של מעריצי המותג. מה הופך אותו ליותר מותאם למעריצים משלושת הגרסאות של S20 שהושקו בפברואר?

כזאת ניסיתי: Samsung QE55Q95T

מאת

ביולי האחרון הציגה סמסונג את קולקציית הטלויזיות החדשה שלה לשוק הישראלי לשנת 2020. זו היתה השקה עמוסת גימיקים: לצד מסך הדגל שמציע רזולוציית 8K (שכמעט ולא ניתן להשיג תכנים שצולמו ברזולוציה הזאת), הוצגו גם מסך המסתובב על צירו, מסך המגיע על מעמד שנראה כמו כן ציור ואף מסך המעוצב כתמונה עם מסגרת עץ הניתנת להחלפה. כל אלו הם למעשה התפאורה למסכים יותר מיינסטרימיים, שמייצרים אולי פחות כותרות, אבל רלוונטיים יותר לרוב האוכלוסיה, כמו ה-QE55Q95T, טלויזיית 55 אינטש ה-QLED 4K המתקדמת ביותר בקולקציה של סמסונג, אותה בדקתי לאחרונה.



עבודת המיתוג שסמסונג עשתה למסכי ה-QLED שלה צריכה להילמד בקורסים בשיווק. למרות הדמיון הפונטי, אין ל-QLED כל קשר טכנולוגי או הקבלה ל-OLED. מסכי QLED הם מסכי LCD עם תאורת LED (זה המקום להזכיר שגם מסכי LED הם למעשה מסכי LCD), הכוללים שכבה נוספת עם “נקודות קוואנטיות”, נאנו קריסטלים מוליכים למחצה שמייצרים צבעים מדויקים יותר ותאורה חזקה יותר משמעותית ממסכי LCD סטנדרטיים. השם הטכני של כל העסק הזה אמור היה להיות QDD-Quantum Dot Display, אבל QLED הרבה יותר נגיש ונכון שיווקית. סמסונג אגב לא המציאה את הטכנולוגיה ואפילו לא היתה הראשונה להשתמש בה בטלויזיות מסחריות. קדמה לה סוני שהציגה טלויזיה בטכנולוגיה זהה בשנת 2013. אז אם המונח QLED הוא של סמסונג, איך ייתכן שיש עוד טלויזיות QLED בשוק שאינן של ענקית הטכנולוגיה הקוריאנית? נכון לכתיבת שורות אלו מדובר בסה”כ בשתי יצרניות נוספות, Hisense ו-TCL שהכריזו על שיתוף פעולה כיצרניות של מסכי QDD, כלומר QLED.


QE55Q95T (צילום: יח”צ)


אז אחרי שהבהרנו ש-QLED זה בעצם LCD, אפשר לדבר על איזה LCD זה והתשובה היא LCD מעולה. טכנלוגית ה-QDD עובדת והמסך בהחלט מציג גווני צבע מרהיבים אבל לא מוגזמים בצבעוניותם, ושחור כהה להפליא. זה לא השחור, וגם לא הצבעים של מסכי OLED, אבל זה הכי שחור שיצא לי לפגוש במסכי LCD. עומק השחור הזה הוא בין היתר בגלל כמות גדולה בהרבה של איזורי תאורה שונים מאחורי המסך, מה שמאפשר לשלוט טוב יותר בעוצמות התאורה באיזורים קטנים יותר במסך וליצור ניגודיות ואפלה יותר משכנעת היכן שצריך. בהתאם לכך, לא ניתן ממש להבחין בזליגות אור, מעין הילות אור שמופיעות באיזורים שאמורים להיות חשוכים במסך. גם זויות הצפייה רחבות והודות לעוצמת בהירות גבוהה במיוחד יחד עם ציפוי מיוחד מונעות השתקפויות אור בצורה יעילה מאוד: אצלי בבית ה-QE55Q95T הותקנה מול גוף תאורה המותקן על הקיר וכמעט ולא ניתן היה להבחין בהשתקפות האור שלו על מסך הטלויזיה.


כזה ניסיתי: Samsung Galaxy Z Fold 2

מאת

לפני כשנה וחצי, כשסמסונג הציגה את ה-Galaxy Z Fold, המכשיר הראשון שלה עם מסך מתקפל, זה היה נראה כאילו מכשירים מתקפלים הם הטרנד הלוהט הבא. וואווי הציגה מכשיר מתקפל משלה, וגם שיאומי זרקה רמזים על מכשיר כזה. מאז, הודות לממשל טראמפ, וואווי הפסיקה להיות רלוונטית לשוק המערבי, הרמזים של שיאומי נשארו בגדר רמזים בלבד, ורק סמסונג המשיכה להתקדם עם הקונספט החדשני. ההתחלה היתה טראומטית מבחינתה של סמסונג: רגע לפני ההגעה לחנויות, שלחה סמסונג את המכשיר אל מבקרי טכנולוגיה בחו”ל, והמכשירים התפרקו בזה אחר זה. לאחר מקצה שיפורים שנמשך כמעט שבעה חודשים, הגיעו המכשירים בסופו של דבר לשוק עם תדמית מעורערת ומחיר אסטרונומי. בינתיים חזרה סמסונג אל שולחן השרטוטים והשיקה במארס 2020 מכשיר מתקפל נוסף, Galaxy Z Flip. הפליפ לא היה ממשיך דרכו של הפולד, כי אם קונספט שונה של מכשיר עם מסך מתקפל: במקום סמארטפון שנפתח למשהו שמתקרב בגודלו לטאבלט, הפליפ נועד לנצל את טכנולוגיית קיפול המסך כדי לייצר טלפון קומפקטי מאוד בתצורת צדפה. אישית, לא התחברתי  במיוחד אל המכשיר, אבל הוא בהחלט הרגיש מלוטש ואפוי יותר. ה-Galaxy Z Fold 2 שהושק השנה באוגוסט יחד עם משפחת מכשירי הנוט 20 ממשיך אמנם להיות יקר להחריד, אבל מעניין לראות איזה לקחים למדה סמסונג בשנה וחצי האחרונות ואיך זה בא לידי ביטוי במכשיר החדש.

Samsung Galaxy Z Fold 2 (צילום: גד גניר)


Fold 2 הוא מכשיר עם מסך חיצוני ומסך פנימי שנפתח לשניים. התצורה הזאת אמורה לאפשר שימוש במכשיר כמו בסמארטפון רגיל ביום יום, ולספק גישה מהירה למסך גדול בעת הצורך. נכון לשנת 2020, בחירה בתצורה הזאת מחייבת פשרות מסוימות: כשהוא סגור, Galaxy Z Fold 2 עבה כמעט כמו שני סמארטפונים צמודים זה לזה (16.8 מ”מ) וגם שוקל כמעט כפליים מסמארטפון ממוצע (282 גרם).

כאלו ניסיתי: Samsung Galaxy Buds Live

מאת

כמו כל מוצר חדש של אפל, גם ה-AirPods עוררו מהומה כשנחשפו לראשונה ב-2016. השינוי בעיצוב לעומת האזניות החוטיות שקדמו להן היה דווקא מינורי: אם לא היינו יודעים אחרת, זה היה נראה כאילו מעצבי אפל פשוט חתכו את החוטים וזהו. העובדה שבהתחלה מנעד התגובות לאזניות החדשות נע בין סלידה ללעג, לא מנעה מהן בתוך זמן קצר להפוך למוצר איקוני, לכבוש את המקום הראשון בטבלת המכירות העולמית של אזניות ה-True Wirelss ולתפוס פער עצום ביחס ליצרנית במקום השני ברשימה, סמסונג.


Samsung Galaxy Buds Live (צילום: גד גניר)

וזה לא שסמסונג לא ניסתה, היא היתה שם בכלל לפני אפל: מספר חודשים לפני השקת ה-AirPods, הציגה סמסונג את ה-IconX, אזניות ספורט שהתיימרו לשלב בתוכן יכולות ניטור פעילות, והתגלו במהרה כמוצר בוסרי מאוד. שנתיים לאחר מכן הוצג דגם פחות יומרני אבל גם טוב יותר בתפקידו, ובכן, כאזניות, ובשנת 2019 פתחה דף חדש עם מיתוג חדש לאזניות שלה, Galaxy Buds, ודגם משופר שיצא לשוק מספר חודשים לאחר מכן, Galaxy Buds Plus. רובן, היו לא רעות בכלל, אבל מה לעשות, עם לא רעות לא מדיחים את אפל מהמקום הראשון. עם מה כן? אולי עם סנסציה, וה-Galaxy Buds Live הן אזניות שבהחלט קשה להשאר אדישים אליהן.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy Note 20 Ultra

מאת

אחת מתופעות הלוואי הקסומות של הקורונה היא האופן שבו כל מוצר שיוצא לשוק הוא המוצר המתאים ביותר לתקופה המורכבת הזאת. קחו את ה-Galaxy Note 20 וה-Galaxy Note 20 Ultra לדוגמה, סדרת מכשירים שזהו הסיבוב העשירי (בהנחה שמכלילים שם את השקת ה-Note 7 שבסופו של דבר בוטל) להשקתה, הופכת באירוע ההשקה, ללא חידושים מהפכניים או שינויים יוצאי דופן למוצר האולטימטיבי לעידן הביזארי שבו אנו חיים. בהתאם לעידן הזה ההשקה היתה שקטה, ללא קהל נוכח במקום. את התשואות סיפקו משתמשים מהבית שהופיעו מדי פעם על מסך בסגנון הכוכב הבא, מאחורי הדוברים של סמסונג בהשקה. לזכותה של סמסונג יאמר שהיא לא בזבזה השנה זמן: יממה בלבד לאחר ההשקה העולמית, יחידת בדיקה של הדגם המתקדם יותר, ה-Galaxy Note U 20 Ultra כבר היתה בידיי, אולי כדי שלא אפספס במקרה את הקורונה שעבורה נולד המכשיר הזה.


Samsung Galaxy Note 20 Ultra (צילום: גד גניר)


כמו בהשקה הקודמת של סמסונג לפני כחצי שנה, גם הפעם השוק הישראלי מקבל את גרסת ה-LTE של המכשיר, ולא את גרסת ה-5G. מי שקרא ביקורות קודמות שלי על מכשירי דור חמש יודע את עמדתי בעניין נכון להיום: כל עוד הרשתות האלו אינן פעילות בצורה רשמית וכל עוד לא ידוע מתי תהיה פריסה ראויה של הרשתות האלו, אין סיבה להתעקש על גרסת 5G של סמארטפון כלשהו. במקרה של ה-Note 20 אני מרשה לעצמי לבצע התאמות בעמדה הזאת: ה-Galaxy Note 20 Ultra הוא הקרם דה-לה קרם של הקטלוג של היצרנית הקוריאנית. מדובר במכשיר החזק והיקר ביותר שלה שהצרכן הישראלי יכול כרגע לרכוש. אנשים רוכשים אותו בגלל שמדובר במכשיר החזק ביותר, ומשקיעים בו את מיטב כספם. נכון. בנקודת הזמן הנוכחית הרשתות הוכרזו ברמה השיווקית בלבד, אבל למעט אולי אותם אלו שמשדרגים סמארטפון פעם בחצי שנה, מי שקונה היום את המכשיר החזק והיקר ביותר בקטלוג המוצרים של סמסונג, יכול לדרוש לקבל עבור הסכום הלא פעוט שהשקיע סמארטפון שידע להתחבר לרשתות הסלולר המהירות ביותר גם בעוד שלוש-ארבע שנים.


כזה ניסיתי: Samsung Galaxy A71

מאת

את היחסים שלי עם סדרה A של סמסונג ניתן להגדיר כיחסי שנאה-שנאה. למה הרגשות השליליים לסדרה שבסופו של דבר נמכרת יפה בשוק הישראלי? משום שמאז ומעולם היתה לי תמיד היתה לי תחושה שמדובר בסדרה שבאמצעתה סמסונג “מענישה” את לקוחותיה שבחרו לחסוך כסף ולא ללכת על מכשירי הדגל שלה. 

למי שעד כה, בצדק, לא טרח להתעניין בדקויות של קטלוג המכשירים של סמסונג, קצת רקע: סדרה A מוגדרת כסדרת Upper-Mid, הרף העליון של מכשירי הביניים שלה. לפרק זמן מסוים שיווקה סמסונג מכשירים מהסדרה הזאת תחת הסלוגן הבעייתי “יותר ממה שאתם צריכים”, כדי לטשטש את העובדה שמדובר במכשירי ביניים, אבל בסופו של דבר זה מה שהם היו, מכשירי ביניים, עם מצלמה סבירה בלבד ביצועים שמתאימים למכשירי ביניים וברוב המקרים גם סוללה שאינה מרשימה בצורה יוצאת דופן. תוסיפו לכך את העובדה שהמכשירים תומחרו ברמת מחירים גבוהה משמעותית מזו של אופציות לא פחות טובות בשוק, ואת העובדה שסמסונג הכניסה למכשירים האלו מעין מומים שפגעו בחויית השימוש, ותקבלו שורה של סיבות טובות להתעצבן עליה בכל פעם מחדש. ואז הגיע ה-A71, הדור האחרון של מכשירי הביניים של החברה והצליח לעשות את מה שלא קרה עד כה: לגרום לי, תחזיקו חזק, להנות ממכשיר מסדרה A. איך זה קרה?

Samsung Galaxy A71 (צילום: גד גניר)

סמסונג A71 מתבסס על ערכת השבבים Snapdragon 730 של קוואלקום, ערכת שבבים שניתן לפגוש בלא מעט ממכשירי הביניים החזקים של השנה החולפת, ביניהם Galaxy A80 של סמסונג ו-Mi 9t של שיאומי. סמסונג שידכה לערכת השבבים הזאת זכרון RAM בנפח נדיב שהופך לסטנדרט במכשירי ביניים לאחרונה, 6 גיגה, ואחסון נדיב בנפח של 128 גיגה (שניתן אף להרחבה באמצעות כרטיס זכרון). המכשיר מריץ את אנדרואיד בגרסה 10, הגרסה העדכנית ביותר שלה,כשמעליה הממשק המעיק של סמסונג. יש לסמסונג עוד דרך ארוכה עד שהממשק הזה יהפוך למהנה לשימוש, דרך שבכלל לא נראה שהיא מתכוונת לבצע, ובכל זאת, פה ושם יש סימנים לאופטימיות: נוכחותה של ביקסבי, הסייעת שאף אחד לא רוצה לעשות בה שימוש הולכת ומצטמצמת וניתן לחמוק ממנה ומהפעלתה עם פחות מאמץ מבעבר. מעבר לכך, למי שתמיד התלונן על נטייתה של סמסונג להתקין המון אפליקציות מיותרות על המכשיר, אז הנה בשורה: בחודשים האחרונים מאפשרת סמסונג למשתמש לבחור במהלך הגדרת המכשיר אילו אפליקציות לא יותקנו מראש, נחמד. מה שיותר נחמד זה הביצועים. המכשיר הזה מתפקד נהדר, ובשימוש יומיומי לא מורגשת איטיות כלשהי. Galaxy A71 יציב, זריז ואינו מגמגם בשום סיטואציה.


כאלו השויתי: אזניות True Wireless 2020

מאת

בתוך שש שנים, הפכו אזניות True Wireless מקמפיין מימון המונים מוצלח לאזניות בתצורה חדשה  של חברה אנונימית משבדיה, למיינסטרים של התחום. זה לא הלך חלק לכולן: ב-2016, סמסונג היתה הראשונה מבין היצרניות הגדולות להכנס לקטגוריה החדשה, והציגה אזניות משלה שלא רק שהיו ללא חוטים, הן התיימרו לעקוב אחר הפעילות הספורטיבית שלכם ולמדוד את הדופק שלכם. ה-IconX היו למעשה מקטגוריה שנקראה גם Hearables, שהעדר החוטים אינו בהכרח השוס העיקרי בה, כי אם החיישנים שהן מכילות. התוצאה היתה מוצר שלא הצטיין ממש בשום תחום והחזיר אותה, כמו גם יצרניות אחרות, אל שולחנות השרטוט בדרך אל הדורות הבאים שהיו פחות יומרניים אבל יותר שימושיים. כניסתה של אפל אל שוק אזניות ה-True Wireless, מספר חודשים אחרי סמסונג, סימנה כבר את הפיכת הקטגוריה ממשהו איזוטרי לנחלת הכלל. כולם רצו להסתובב עם המוטות הלבנים המוזרים של אפל שיוצאים מהאזניים, ומעבר להיותן הצהרה אופנתית, הן היו פשוט מוצר מלוטש יותר שהצליח להתגבר על מחלות הילדות האופייניות לאזניות מהסוג הזה: זמן סוללה קצר והפרעות בחיבור לטלפון.


כל האזניות בהשוואה (צילום: גד גניר)


אזניות ה-True Wireless של 2020 נפרדו מחזון ה-Hearables. הן ממוקדות אמנם בשימוש בעיקר להאזנה למוזיקה (או פודקאסטים) ולשיחות טלפון, אבל מציעות פינוקים: היקרות יותר מגיעות עם תכונות כמו טעינה אלחוטית, סינון רעשים אקטיבי, הגברת רעשי רקע (כשדווקא רוצים כן לשמוע מה קורה סביבכם), אפליקציות מתקדמות ועוד. עם זאת, היה לי חשוב להכניס להשוואה אזניות זולות ופשוטות יותר כדי לראות האם הפערים באיכות אכן מצדיקים את ההפרשים במחירים, כאשר האזניות היקרות ביותר בהשוואה עולות כמעט פי 6 מהזולות ביותר.


האזניות בתוך הקייסים שלהן (צילום: גד גניר)


הקוראים הקבועים יתפלאו לראות כאן משהו שאני לא נוהג לעשות בו שימוש ביום יום, ציונים, עם מספרים והכל. אי אפשר לערוך השוואה בלי לנקוב בציונים ספציפיים. יחד עם זאת, הציונים לא בהכרח מספרים את כל הסיפור, והמנצחות בהשוואה אינן בהכרח בעלות הממוצע הפשוט של כל הסעיפים יחד. אל תוך הבחירה במנצחות שוקללו מחיר האזניות, וכמו גם חויית השימוש הכללית בהן. חויית השימוש כוללת בתוכה את משקלים שונים לכל סעיף, כמו גם דברים שאינם בהכרח ניתנים לשקלול כמו איכות הגימור של האזניות, סוג חיבור הטעינה, ו”פטורים” שונים שקשורים לרמת הציפיות ברמת המחיר של האזניות (אי אפשר להוריד באמת ציון לאזניות ב-300 ש”ח שאינן כוללות מנגנון ביטול רעשים). מעבר לכך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמה שחשוב לי, לא בהכרח חשוב למשתמש כזה או אחר ולהיפך. חיבור טעינה מסוג MicroUSB  (ולא USB Type C) הוא תועבה בעיני באזניות בשנת 2020, אך טעינה אלחוטית מהווה מבחינתי פינוק שבהחלט ניתן לחיות בלעדיו. בסופו של דבר בחרתי שלוש מנצחות בהשוואה: זוג אחד שניצח בזכות תמורה מצויינת למחיר, זוג אחד שמנצח בעיקר בזכות איכות השמע, וזוג נוסף שמספק חויית שימוש (לפלח ספציפי באוכלוסיה) שכרגע אף זוג אחר לא יכול להתחרות בו.

להמשך קריאה