כזה ניסיתי

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy A71

מאת

את היחסים שלי עם סדרה A של סמסונג ניתן להגדיר כיחסי שנאה-שנאה. למה הרגשות השליליים לסדרה שבסופו של דבר נמכרת יפה בשוק הישראלי? משום שמאז ומעולם היתה לי תמיד היתה לי תחושה שמדובר בסדרה שבאמצעתה סמסונג “מענישה” את לקוחותיה שבחרו לחסוך כסף ולא ללכת על מכשירי הדגל שלה. 

למי שעד כה, בצדק, לא טרח להתעניין בדקויות של קטלוג המכשירים של סמסונג, קצת רקע: סדרה A מוגדרת כסדרת Upper-Mid, הרף העליון של מכשירי הביניים שלה. לפרק זמן מסוים שיווקה סמסונג מכשירים מהסדרה הזאת תחת הסלוגן הבעייתי “יותר ממה שאתם צריכים”, כדי לטשטש את העובדה שמדובר במכשירי ביניים, אבל בסופו של דבר זה מה שהם היו, מכשירי ביניים, עם מצלמה סבירה בלבד ביצועים שמתאימים למכשירי ביניים וברוב המקרים גם סוללה שאינה מרשימה בצורה יוצאת דופן. תוסיפו לכך את העובדה שהמכשירים תומחרו ברמת מחירים גבוהה משמעותית מזו של אופציות לא פחות טובות בשוק, ואת העובדה שסמסונג הכניסה למכשירים האלו מעין מומים שפגעו בחויית השימוש, ותקבלו שורה של סיבות טובות להתעצבן עליה בכל פעם מחדש. ואז הגיע ה-A71, הדור האחרון של מכשירי הביניים של החברה והצליח לעשות את מה שלא קרה עד כה: לגרום לי, תחזיקו חזק, להנות ממכשיר מסדרה A. איך זה קרה?

Samsung Galaxy A71 (צילום: גד גניר)

סמסונג A71 מתבסס על ערכת השבבים Snapdragon 730 של קוואלקום, ערכת שבבים שניתן לפגוש בלא מעט ממכשירי הביניים החזקים של השנה החולפת, ביניהם Galaxy A80 של סמסונג ו-Mi 9t של שיאומי. סמסונג שידכה לערכת השבבים הזאת זכרון RAM בנפח נדיב שהופך לסטנדרט במכשירי ביניים לאחרונה, 6 גיגה, ואחסון נדיב בנפח של 128 גיגה (שניתן אף להרחבה באמצעות כרטיס זכרון). המכשיר מריץ את אנדרואיד בגרסה 10, הגרסה העדכנית ביותר שלה,כשמעליה הממשק המעיק של סמסונג. יש לסמסונג עוד דרך ארוכה עד שהממשק הזה יהפוך למהנה לשימוש, דרך שבכלל לא נראה שהיא מתכוונת לבצע, ובכל זאת, פה ושם יש סימנים לאופטימיות: נוכחותה של ביקסבי, הסייעת שאף אחד לא רוצה לעשות בה שימוש הולכת ומצטמצמת וניתן לחמוק ממנה ומהפעלתה עם פחות מאמץ מבעבר. מעבר לכך, למי שתמיד התלונן על נטייתה של סמסונג להתקין המון אפליקציות מיותרות על המכשיר, אז הנה בשורה: בחודשים האחרונים מאפשרת סמסונג למשתמש לבחור במהלך הגדרת המכשיר אילו אפליקציות לא יותקנו מראש, נחמד. מה שיותר נחמד זה הביצועים. המכשיר הזה מתפקד נהדר, ובשימוש יומיומי לא מורגשת איטיות כלשהי. Galaxy A71 יציב, זריז ואינו מגמגם בשום סיטואציה.


כאלו השויתי: אזניות True Wireless 2020

מאת

בתוך שש שנים, הפכו אזניות True Wireless מקמפיין מימון המונים מוצלח לאזניות בתצורה חדשה  של חברה אנונימית משבדיה, למיינסטרים של התחום. זה לא הלך חלק לכולן: ב-2016, סמסונג היתה הראשונה מבין היצרניות הגדולות להכנס לקטגוריה החדשה, והציגה אזניות משלה שלא רק שהיו ללא חוטים, הן התיימרו לעקוב אחר הפעילות הספורטיבית שלכם ולמדוד את הדופק שלכם. ה-IconX היו למעשה מקטגוריה שנקראה גם Hearables, שהעדר החוטים אינו בהכרח השוס העיקרי בה, כי אם החיישנים שהן מכילות. התוצאה היתה מוצר שלא הצטיין ממש בשום תחום והחזיר אותה, כמו גם יצרניות אחרות, אל שולחנות השרטוט בדרך אל הדורות הבאים שהיו פחות יומרניים אבל יותר שימושיים. כניסתה של אפל אל שוק אזניות ה-True Wireless, מספר חודשים אחרי סמסונג, סימנה כבר את הפיכת הקטגוריה ממשהו איזוטרי לנחלת הכלל. כולם רצו להסתובב עם המוטות הלבנים המוזרים של אפל שיוצאים מהאזניים, ומעבר להיותן הצהרה אופנתית, הן היו פשוט מוצר מלוטש יותר שהצליח להתגבר על מחלות הילדות האופייניות לאזניות מהסוג הזה: זמן סוללה קצר והפרעות בחיבור לטלפון.


כל האזניות בהשוואה (צילום: גד גניר)


אזניות ה-True Wireless של 2020 נפרדו מחזון ה-Hearables. הן ממוקדות אמנם בשימוש בעיקר להאזנה למוזיקה (או פודקאסטים) ולשיחות טלפון, אבל מציעות פינוקים: היקרות יותר מגיעות עם תכונות כמו טעינה אלחוטית, סינון רעשים אקטיבי, הגברת רעשי רקע (כשדווקא רוצים כן לשמוע מה קורה סביבכם), אפליקציות מתקדמות ועוד. עם זאת, היה לי חשוב להכניס להשוואה אזניות זולות ופשוטות יותר כדי לראות האם הפערים באיכות אכן מצדיקים את ההפרשים במחירים, כאשר האזניות היקרות ביותר בהשוואה עולות כמעט פי 6 מהזולות ביותר.


האזניות בתוך הקייסים שלהן (צילום: גד גניר)


הקוראים הקבועים יתפלאו לראות כאן משהו שאני לא נוהג לעשות בו שימוש ביום יום, ציונים, עם מספרים והכל. אי אפשר לערוך השוואה בלי לנקוב בציונים ספציפיים. יחד עם זאת, הציונים לא בהכרח מספרים את כל הסיפור, והמנצחות בהשוואה אינן בהכרח בעלות הממוצע הפשוט של כל הסעיפים יחד. אל תוך הבחירה במנצחות שוקללו מחיר האזניות, וכמו גם חויית השימוש הכללית בהן. חויית השימוש כוללת בתוכה את משקלים שונים לכל סעיף, כמו גם דברים שאינם בהכרח ניתנים לשקלול כמו איכות הגימור של האזניות, סוג חיבור הטעינה, ו”פטורים” שונים שקשורים לרמת הציפיות ברמת המחיר של האזניות (אי אפשר להוריד באמת ציון לאזניות ב-300 ש”ח שאינן כוללות מנגנון ביטול רעשים). מעבר לכך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמה שחשוב לי, לא בהכרח חשוב למשתמש כזה או אחר ולהיפך. חיבור טעינה מסוג MicroUSB  (ולא USB Type C) הוא תועבה בעיני באזניות בשנת 2020, אך טעינה אלחוטית מהווה מבחינתי פינוק שבהחלט ניתן לחיות בלעדיו. בסופו של דבר בחרתי שלוש מנצחות בהשוואה: זוג אחד שניצח בזכות תמורה מצויינת למחיר, זוג אחד שמנצח בעיקר בזכות איכות השמע, וזוג נוסף שמספק חויית שימוש (לפלח ספציפי באוכלוסיה) שכרגע אף זוג אחר לא יכול להתחרות בו.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Redmi Note 9S

מאת

אם יש משהו ששיאומי עקבית בו, זה חוסר העקביות בקטלוג דגמי הסמארטפונים שלה. מסביב לסדרות הקבועות שלה, צצים להם מדי שנה דגמים חדשים והסתעפויות של סדרות עם תוספות של אותיות שלא ברור מה המשמעות שלהן והאם תהיה להסתעפות הזאת המשכיות ומתי. נסיון ההתעללות האחרון שלה במי שמנסה למצוא הגיון בהיררכיית המכשירים שלה הוא ה-Redmi Note 9S. הדגם בעל השם הייחודי הושק בחגיגות יום השנה העשירי להיווסדה של היצרנית הסינית בשישי לאפריל. ה-S בשם המכשיר מייצגת את העובדה שמדובר במהדורה מיוחדת (ובנוסף הוכרזה מהדורה אפילו יותר מיוחדת, עם חריטת האותיות MFF, ראשי התיבות של Mi Fan Festival שיוצרו ממנה 2020 יחידות בלבד) אבל בשוק ההודי הוא בכלל נמכר כ-Redmi Note 9 Pro, שם הדגם הסטנדרטי והמוכר. בינינו, למשתמש הממוצע כל החגיגות והשינויים השרירותיים בשמות לא אמורות לשנות משהו. למרות החגיגות מדובר עדיין במכשיר ביניים, והכי חשוב שהוא יעבוד כמו שצריך ולא יעלה הרבה. ה-Redmi Note 9S מצליח באופן מלא רק באחת משתי המשימות האלו.


Redmi Note 9S  (צילום: גד גניר)

ערכת השבבים עליה מבוסס Redmi Note 9S היא Snapdragon 720G, ערכת שבבים מהסדרה של קוואלקום שמיועדת לרף העליון של מכשירי ביניים וכוללת מעבד בעל 8 ליבות, שתיים מהן הפועלות במהירות 2.3 גיגהרץ ומיועדות למשימות תובעניות, ועוד 6 ליבות במהירות 1.8 גיגהרץ המיועדות לפעולות שגרתיות. את ה-Redmi Note 9S ניתן להשיג בשתי תצורות זכרון: התצורה שבדקתי, עם זכרון RAM בנפח 4 גיגה ואחסון בנפח 64 גיגה, ותצורה הכוללת זכרון RAM בנפח 6 גיגה ו-128 גיגה של אחסון. מערכת ההפעלה שרצה על החומרה הזאת היא MIUI 11, המבוססת על אנדרואיד 10. לרוב, MIUI מצליחה לעשות פלאים גם עם מפרטים טכניים דלים יותר. איכשהו, ב-Redmi Note 9S, למרות המעבד הלא חלש, למרות ה-“S” בשם, הדברים חורקים. רוב הזמן הכל עובד כשורה אך לעיתים קרובות מדי המכשיר נוטה לעצור לרגע לחשוב: לפעמים זה בפתיחת אפליקציה כלשהי, לפעמים זה בחזרה למסך הבית, לפעמים זה בניסיון לשתף משהו, לפעמים סתם לוקח למקלדת שניות ארוכות לעלות ותמיד תמיד תמיד זה מעצבן וקורה בזמן הלא נכון. בשבוע שעבר הבת הקטנה שלי עשתה את צעדיה הראשונים. נדרשה מגפה כלל עולמית כדי שאהיה בבית ואראה את זה קורה. האם יש תיעוד למאורע? כן, אבל רק של הפעם השניה שהלכה. בפעם הראשונה הרדמי נתן לי להתרכז ברגע ולצפות בו בעיניים שלי ולא דרך המסך כי אפליקציית המצלמה נפתחה רק לאחר מספר לא סביר של שניות. ייתכן שהאיטיות קשורה לנפח זכרון ה-RAM שמאפשר השארה של פחות אפליקציות פתוחות ברקע, אבל כבר יצא לי לבדוק בעבר מכשירים עם זכרון בנפח כזה שתפקדו נהדר, גם כאלו של שיאומי. נותר לקוות שמדובר בסה”כ במשהו שייפתר עם עדכוני תוכנה עתידיים, אבל בינתיים מדובר בתופעה שממש מפריעה בשימוש היומיומי במכשיר.


כזה ניסיתי: Jimmy JV65

מאת

“יפה הדייסון החדש”. זה מה שהיה לבת הגדולה שלי להגיד כשראתה לראשונה את JV65, השואב האלחוטי החדש של Jimmy. מעבר לעובדה שמדובר בילדה בכיתה ג’ שטרם פיתחה ציניות, כשרואים אותו לראשונה, קל להבין את הבלבול: השואב החדש של היצרנית הסינית חולק קוי דמיון איתו בבחירת הצבעים וגם בצורה הכללית שלו. ועדיין, כמו ב-Jimmy הקודם שבדקתי ולמרות המחיר הזול יחסית, הוא מצליח פה ושם להציע הברקות שהייתי שמח לראות בדייסון האישי שלי.

Jimmy JV65 “יפה הדייסון החדש!” (צילום: גד גניר)

על הנייר, הנתונים מרשימים: ל-JV65 מנוע דיגיטלי הפועל בהספק של 500 וואט, מסתובב במהירות של כ-100,000 סל”ד ומייצר יניקה בעוצמה מקסימלית של 145AW (בהשוואה ל-115AW של ה-JV51, וטיפה גבוה יותר מה-140AW של Dyson V10). בפועל, התמונה מורכבת יותר: על רצפות ומשטחים קשים אחרים הוא עושה עבודה נהדרת ושואב לכלוכים, אבק, חול חוטים וכל לכלוך אחר בקלות, כשבדר”כ הוא נזקק רק למעבר אחד ולא יותר מכך. מצד שני, על שטיחים הוא פחות מלהיב. גם בעוצמה החזקה ביותר וגם לאחר שהחלפתי את המברשת הממונעת לזו המיועדת לשטיחים, נדרשו מספר מעברים כדי לנצח חוטים עיקשים שנדבק לשטיח, והוא גם שאב פחות אבק ממה שבדר”כ אני מצליח לשאוב מהשטיחים האלו. רמות הרעש שהוא מייצר נסבלות ונעות בין 80 ל-85 דציבל, סטנדרטי לקטגוריה. מה שייחודי ברעש זה צפצוף בתדר גבוה ממנוע השואב עצמו, שבשילוב עם הרעש הייחודי שמייצרת המברשת הממונעת (רעש שמזכיר קצת משחק וידאו של מרוצי מכוניות משנות השמונים) משתלבים יחד לסימפוניה מעיקה, אבל מתרגלים לזה. 

כזה ניסיתי: Apple iPhone SE 2020

מאת

במרץ 2016 השיקה אפל מכשיר חדש וחריג: iPhone SE. על שום מה חריג? המכשיר החדש נראה זהה לחלוטין ל-iPhone 5S שהושק שלוש שנים לפני כן, אבל הקרביים שלו היו עדכניים וזהים למעשה לאלו של דגמי ה-iPhone 6S שהיוו את חוד החנית של קטלוג המכשירים של אפל באותה שנה. הודות למחיר זול יחסית (במונחי אפל), הפך המכשיר להצלחה מסחרית וכמעט כל השקה חדשה של אפל בשנים האחרונות לוותה בתקוות מצד רבים, לראות בה גם את המכשיר הבא בסדרה. הקורונה לא רק הרגה רבע מיליון בני אדם בעולם, היא גם ביטלה את כל אירועי ההשקה החגיגיים. זאת הסיבה שבבוקר בהיר אחד באמצע אפריל, ה- iPhone SE 2020  שכה חיכו לו, צץ לו ככה סתם באתר אפל, וזכה לקבלת פנים בדמות הודעה צנועה לעיתונות במקום התשואות הרגילות באודיטוריום סטיב ג’ובס במטה החברה בקופרטינו.


Apple iPhone SE 2020 (צילום: גד גניר)


ה-iPhone SE 2020 משחזר באופן מדויק את הנוסחה שאפל השתמשה בה בדור הקודם של ה-SE: לוקחים עיצוב בן שלוש שנים, שותלים בו את המעבד הכי חזק של החברה, וראו זה פלא: מכשיר חדש. ההבדל הפעם הוא במה שקרה מסביב. בשלוש שנים שחלפו מאז הוצג העיצוב הזה ב-iPhone 8, תעשיית הסלולר שקדה על הגדלת המסכים וצמצום המסגרות סביבם, קוראי טביעות אצבעות נדדו אל גב המכשיר, חזרו לחזית ושולבו במסך עצמו (או שהוחלפו בזיהוי פנים תלת ממדי, במקרה של אפל) ומגרעת שהופיעה לפתע בחלקו העליון של המסך. iPhone SE 2020 מתעלם מכל התמורות העיצוביות והשימושיות האלו ומתהדר במסגרות עבות מעל ומתחת למסך בגודל 4.7 אינטש, וקורא טביעות אצבעות עגול, בחזית, במסגרת המסך התחתונה, כאילו השנה היא 2017.

כאלו ניסיתי: Sennheiser Momentum TW2

מאת
מעטות האזניות שהרשיתי לעצמי להחמיא להן כפי שעשיתי במקרה של Momentum TW של סנהייזר. ולמרות הסאונד השמיימי, הן לא היו מושלמות, בעיקר בגלל מום מולד משמעותי: הסוללה של האזניות ושל הקייס שלהן היתה נפרקת מעצמה בתוך כשבוע, גם אם האזניות לא היו בשימוש. לפני כחודש וחצי הוכרז הדור החדש שלהן, Momentum TW 2. מן הסתם, סנהייזר לא יכולה היתה להסתפק רק בתיקון המום הזה או להתגאות בו, אז הדגם החדש מגיע עם שני שיפורים עיקריים שדווקא כן אפשר להשויץ בהם: חיי סוללה ארוכים יותר של האזניות עצמן, ובהתאם לטרנד הפופולרי של שנת 2019 באזניות True Wireless, גם מנגנון ביטול רעשים אקטיבי.


Sennheiser Momentum TW2 (צילום: גד גניר)

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy Z Flip

מאת
האם אני נהנה מהתשומת לב שאני זוכה לה מהסביבה כשאני בוחן חפיץ ייחודי או נחשק במיוחד? לא אכחיש. לא נעים להודות בכך, אבל תחושת הסיפוק האינפנטילית שלי ממבטים מסוקרנים של אנשים זרים לעבר המוצר שאני בודק היא משהו שטרם הספיק לחלוף אצלי. ה-Samsung Galaxy Z Flip, הוא ככל הנראה הדוגמה הקלאסית למכשיר מהסוג הזה, אבל איתרע מזלו, ומזלי, והוא הגיע אליי כשכבר הורו לנו לעבוד מהבית ובפעמים הבודדות שכן יצאתי החוצה, הגאדג’ט היחיד שעניין את המעטים שסובבים אותי היה מסכת N95. 



Samsung Galxy Z Flip (צילום: גד גניר)


האמת שאולי עדיף ככה: כשמנטרלים את הרעשים מסביב, קל יותר לבחון את המוצר הזה בפני עצמו. נכון, מי שרוכש כיום טלפון עם מסך מתקפל, באיזורים הגבוהים של פירמידת הצרכים האישית שלו נמצא הצורך למשוך תשומת לב. מצד שני, כמו טרנדים עיצוביים רבים, גם הטרנד הזה ימצא ככל הנראה את דרכו בתוך מספר חודשים גם אל מכשירים זולים יותר, ובשלב הזה הרוכשים שלו וודאי ישאלו את עצמם מה הם קנו מעבר לצעצוע מלהיב.

להמשך קריאה

כזאת ניסיתי: Philips S7000 S7960/17

מאת
פיליפס הרסה לי את החלק היחיד שיכול היה להיות נחמד בקורונה. תיאורטית, ההנחיה שקיבלנו להתחיל לעבוד מהבית עשויה היתה לתת את האות להצמחת זקן פרא, אבל אילוצי הג’וב כבוחן חפיצים מנעו ממני את הפרבילגיה הזאת: זה לא שבימים כתיקונם אני באמת מקפיד להתגלח באופן קבוע, אבל שבוע לפני שהודיעו לנו להפסיק להגיע למשרד, נחתה על שולחני מכונת הגילוח החדשה של פיליפס מסדרה 7000, מה שחייב אותי להכנס לשגרת גילוח יומיומי. מה שונה במכונה הזאת מכל מכונת גילוח אחרת? פיליפס מייעדת אותה לאוכלוסיה בעייתית מבחינת יצרני מכונות גילוח, בעלי עור רגיש, כמוני. לצורך כך היא מציעה, בין השאר, אפליקציה לסמארטפון שתבחן את טכניקת הגילוח שלכם ותיתן לכם ציון על כל גילוח. מה היתה דעתה של המכונה עליי, ומה היתה דעתי עליה?

Philips S7960/17 (צילום: גד גניר)

המכונה שהגיעה אליי לבדיקה היא מדגם S7960/17. כרגיל אצל פיליפס, המכונה עצמה זהה בכל דגמי הסדרה, והדגמים הספציפיים נבדלים זה מזה בעיקר ברמת האבזור. המכונה שהגיעה אליי כוללת מטען קיר, טרימר SmartClick, ונרתיק נשיאה. הטרימר הוא אותו אחד שלא הלהיב כבר ב-S9000. ייתכן שאני רגיל לביצועים של OneBlade וקשה לי לחזור אחורה, אבל בחויה הסובייקטיבית שלי, הטרימר הזה לא מרשים במיוחד, בעיקר בחיתוך בגובה 0, שם הוא פשוט לא מסתדר עם זיפים ארוכים. הנרתיק עוטף היטב את המכונה ומגן עליה, אבל לא מסוגל להכיל גם את הטרימר והמטען, כך שאם תרצו לקחת אותם עמכם, תצטרכו למצוא להם מקום נפרד.

להמשך קריאה

כאלו ניסיתי: B&W PX7

מאת
קצת אחרי מלחמת העולם השניה, רוי ווילקינס וג’ון באוורס, שני יוצאי יחידת חיל הקשר של הצבא הבריטי, פתחו  יחד חנות אלקטרוניקה ורדיו בעיר וורטינג באנגליה. לאחר שהפכו לספקי ציוד קבועים עבור לקוחות מוסדיים, החליט באוארס להתקדם ממכירת ציוד אודיו לפיתוח וייצור של ציוד שכזה, ופתח קו ייצור צנוע לרמקולים בחלקה האחורי של החנות. בשנים שחלפו מאז הפכה Bowers & Wilkins (להלן, B&W) למותג אודיו נחשב ומוערך שמייצר רמקולים, אזניות ומערכות סטריאו לרכבי יוקרה. לאחרונה החלה טופ אודיו, היבואנית הרשמית של מוצרי החברה לייבא לישראל שני דגמי אזניות ביטול רעשים חדשים. ה-PX7 שבדקתי הוא היקר והמתקדם מבין השניים.


B&W PX7 (צילום: גד גניר)
ה-PX7 משתייכות לאחד משני הסגמנטים הפופולריים ביותר בשוק האזניות העולמי נכון לכתיבת שורות אלו: Over The Ear אלחוטיות עם ביטול רעשים, סגמנט שנשלט כרגע ע”י אזניות של Bose ו-Sony. הן מציגות מראה יוקרתי וחלקים נרחבים מהן מצופים בגימור דמוי סיב פחמן (Carbon Fiber). מה שקצת פוגם, לדעתי במראה היוקרתי זה הגימור המשונה של הזרועות המחברות בין הקשת לאזניות עצמן. אם הייתי צריך לתת שם לגימור הזה, הייתי בוחר במשהו כמו “מתכת שחוקה ושרוטה” ולא ברור לי איך הדבר הזה עבר אישור של מעצבים שאינם עיוורים, אבל באופן כללי, להוציא את החריגה הספציפית הזאת, האזניות האלו נראות טוב. בפן הפרקטי, כבעל ראש גדול יחסית, הופתעתי לגלות ש-PX7 נוחות והקשת נפתחת לרוחב מירבי מרשים. 

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy S20 Ultra

מאת
גם אם עבור רובנו, המצלמות שבסמארטפונים תפסו את מקומן של מצלמות קומפקטיות, האחרונות עדיין מחזיקות ביתרון משמעותי אחד: זום, היכולת להתקרב לאובייקט מרוחק. 20 שנים של התפתחות מטאורית כמעט בכל היבט של אמנות הצילום אמנם לא הספיקו לתעשיית הסלולר להדביק לחלוטין את הפער בכל מה שקשור לסוגיה הספציפית הזאת, אבל נראה שגם זה הולך להשתנות. זה לא שיצרניות סלולר לא ניסו זאת בעבר: כבר ב-2006 הציגה נוקיה טלפון עם זום אופטי כפול 3, אבל הוא היה היוצא מן הכלל, ויצרניות אחרות לא הלכו בעקבותיה. המעבר של השוק לסמארטפונים בעלי גוף דקיק שאין בו מקום למערך אופטי ראוי רק סיבך את האתגר הטכני הזה. השנה, כך נראה, יותר ויותר יצרניות הגיעו למסקנה שהגיע הזמן לפרוץ את המכשול הזה, וביניהם גם יצרנית הסלולר הגדולה ביותר בשוק נכון לכתיבת שורות אלו, סמסונג.



מערך הצילום הראשי של Galaxy S20 Ultra (צילום: גד גניר)

כמו בשנה שעברה, גם השנה השיקה סמסונג את סדרת מכשירי הדגל שלה בשלוש וריאציות עיקריות. בניגוד לשנה שעברה, השנה החליטה סמסונג לוותר על מיתוג הדגם הזול ביותר כדגם נפרד ומשתלם, וכמו אפל הפכה אותו לדגם הבסיס בסדרה, Galaxy S20. בנוסף לו, השיקה דגם מוגדל ומעט מתקדם יותר, ה-Galaxy S20 Plus, ואת ה-Galaxy S20 Ultra, המכשיר אותו קיבלתי לבדיקה, שהוא הדגם המתקדם והיקר ביותר מהשלישיה, ומטבע העניינים גם המעניין ביותר.

להמשך קריאה