אנדרואיד

כזה ניסיתי: +GINI E6

מאת
חייזר שהיה נוחת היום בישראל, היה מגיע לשתי תובנות: התובנה הראשונה היא שלכולם יש סמארטפונים, וגם הוא צריך אחד כזה כדי לתקשר עם בני האנוש. התובנה השנייה היא שהסמארטפון שהוא צריך לקנות הוא אחד ממכשירי ה-GINI, מותג הבית של רשת פלאפון. אם לשפוט רק על פי קמפיין שלטי החוצות האגרסיבי של מפעילת הסלולר הראשונה בישראל, מדובר במותג שניתן להסיק לגביו בטעות שמדובר בסוג של אימפריה, כחצי שנה בלבד לאחר שהוכרז.


+GINI E6 (צילום: גד גניר)


פלאפון היא לא הראשונה שעלתה על הרעיון של מותג פרטי. ישנן דוגמאות רבות לכך בעולם: Orange בחו”ל שיווקה מכשירי ZTE אשר מותגו כמכשירי Orange, רשת O2 הבריטית עשתה דבר דומה עם מכשירי HTC לפני יותר מעשור, ו-T-Mobile שיווקה סדרת מכשירים בשם Sidekick שיוצרו עבורה ע”י מוטורולה, שארפ וחברות אחרות. בישראל נעשה ניסיון דומה לפני כמה שנים ברשת פרטנר, עם מותג פרטי בשם Infinity, אך נראה שבפלאפון לוקחים הימור גדול יותר על המותג הפרטי שלהם. זה מתבטא כמובן בשיווק האגרסיבי של המותג, אך גם במגוון המכשירים שפלאפון מציעה: בהשקת המותג הוצגו שלושה דגמי מכשירים, וכעת מגיע תורם של שני פאבלטים עם מפרט חזק ומרשים יותר, כאשר אני קיבלתי לבדיקה את המכשיר הגדול, מתקדם והחזק ביותר שיש למותג הזה להציע, +GINI E6. יצרנית המכשיר הזה (לא, זו לא פלאפון), היא Syntec, אשר מייצרת את מכשירי המותג Gionee, וה-+GINI E6 זהה בעיצובו ובמפרט שלו ל- Marathon M5 Plus של היצרנית הסינית. עם זאת, בפלאפון טוענים שה-+GINI E6 יוצר עפ”י הנחיות ודרישות ספציפיות של שלהם, ובוצעה עליו בקרת איכות קפדנית של נציגי החברה. מאחר ולא יצא לי להניח את ידיי על ה-Marathon M5 Plus, אאלץ להאמין להבטחות של פלאפון בעניין זה.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: LG Stylus 2

מאת
עד שנת 2007, סטיילוס (עט חרט) היה חלק בלתי נפרד ממכשירי סמארטפון. באותם ימים, בהם סמארטפונים נחשבו בעיקר ככלי עבודה עבור אנשי עסקים אמידים או פריקים של גאדג’טים, פשוט לא היתה דרך אחרת להפעיל אותם, וכך גם תוכנן הממשק שלהם. מסכי מגע רזיסטיביים, כאלו שיודעים להגיב אך ורק ללחץ ע”י עט שלטו בשוק הזה, עד לרגע שבו סטיב ג’ובס החליט לשלב מסך מגע קפאסטיבי במכשיר האייפון הראשון. ליצרניות האחרות לקח בערך שנה להיפרד מהעטים ולעבור למסך מגע שיודע לזהות אצבעות. 4 שנים לאחר מכן, סמסונג החזירה את הסטיילוס לחיים, כחלק מהמפרט הקבוע של מכשיר ה-Note של החברה. מאז ועד היום, מספר יצרניות ניסו את מזלן, לא בהצלחה יתרה, להכנס לנישה החדשה-ישנה הזאת, של סמארטפון עם סטיילוס, אבל לא נחלו הצלחה מסחררת. מכשיר ה-LG Stylus 2 שקיבלתי לבדיקה הוא הדור השני לניסיון של LG להציע אלטרנטיבה משלה בשוק הזה. אין כאן ניסיון להתחרות ב-Note. ברמת המפרט (וכתוצאה מכך ברמת המחיר), מדובר למעשה בשני מכשירים שונים לחלוטין. בעוד ה-Noteים של סמסונג הם מכשירי דגל לכל דבר, מכשירי ה-Stylus הם מכשירים עם מפרט צנוע ונטול יומרות.

LG Stylus 2, התפריט שנפתח עם שליפת העט (צילום: גד גניר)


מה זה אומר צנוע ונטול יומרות? זה מתחיל במעבד, Snapdragon 410 בעל ארבע ליבות במהירות 1.2 גיגהרץ (אותו מעבד שהיה גם ב-Zenfone Max), זכרון RAM בנפח 2 גיגה (יש גם גרסה בעלת זכרון RAM של 1.5 גיגה בלבד, אבל ב-LG ישראל עשו איתנו חסד ובחרו להביא לארץ את הגרסה הטיפה נדיבה יותר ב-RAM וטוב שכך), ונפח אחסון של 16 גיגה פנימי, עם אפשרות הרחבה של עד 256 גיגה נוספים באמצעות כרטיס זכרון. החומרה הזאת מריצה את אנדרואיד בגרסא 6, Marshmallow, כשעליה הממשק של LG. הייתי די סקפטי לגבי המכשיר הזה: מעבד חלש יחסית שלא הרשים במיוחד ב-Zenfone Max, יחד עם הממשק הייחודי של LG שגם מכשירים חזקים יותר נוטים לגמגם איתו לפעמים, לא עוררו אצלי ציפיות גדולות. האמת? הופתעתי לטובה. אל תצפו למכשיר מהיר מאוד, אבל הוא בהחלט שמיש, יציב ולא נתקלתי בלאגים בלתי נסבלים. למעשה, עד כה זה המכשיר שמצליח להוציא את הביצועים הטובים ביותר שראיתי מהמעבד הזה.

להמשך קריאה

כזה אני רוצה לנסות: OnePlus 3

מאת
עם באזז גדול באות ציפיות גדולות. זה הלקח שלמדו ב-OnePlus בשנה שעברה. החברה שהתיימרה להכריז על מכשיר הדגל שלה עד אמש, ה-One Plus 2 כ-Flagship Killer לשנת 2015 ו-2016 מצאה את עצמה מול לקוחות פוטנציאלים שמאסו בשיטת ההזמנות, ומול לקוחות מאוכזבים שרכשו את המכשיר וגילו שבניגוד להצהרות הבומבסטיות, הוא לא באמת מאתגר את מכשירי היצרניות הגדולות. במידה רבה, ה-OnePlus 3 הוא ההזדמנות האחרונה של היצרנית הקטנה לשחזר את הרושם הטוב שיצר המכשיר הראשון שלה ולהוכיח שמלבד באזז, היא גם יודעת לייצר טלפונים טובים. האתרים הגדולים בחו”ל קיבלו אותו לבדיקה כבר לפני שבוע, ומפרסמים ביקורות מפורטות עליו בשעות האחרונות. עד שיגיע אליי ואוכל באמת לגבש דיעה לגביו, הנה מספר נקודות למחשבה:
OnePlus 3 (קרדיט תמונה: אתר יצרן)



מסך לבלוגרי טכנולוגיה, מסך למכשיר דגל, ומסך ל-VR: מסך הוא ללא ספק אחד מהרכיבים היקרים ביותר בעלותו הכללית של סמארטפון. מסך עתיר פיקסלים הוא לא רק יקר. הוא דורש משאבים נוספים מהטלפון: זכרון, כושר עיבוד וכמובן סוללה. בלוגרי טכנולוגיה כמוני, טוקבקיסטים ורבים אחרים נוהגים לתהות על הצורך במסכים ברזולוציה שמעל .1080p זוכרים את תלמיד 3 היחידות במתמטיקה שתהה מה יעזור לו משפט פיתגורס בקניות בסופר? אז זה ככה קצת עם מסכי סמארטפונים: אכן, ברוב הזמן, אין צורך ברזולוציה גבוהה מ-1080p. מצד שני, אנחנו ב-2016. משקפי VR הופכים לנפוצים יותר, ובטכנולוגיה הזאת, רזולוציה היא שם המשחק. מהתנסות אישית שלי, אפילו רזולוציית 2K של תלמידי 5 יחידות כמו סמסונג ו-LG, זה עדיין לא מספיק כדי לאפשר חויית מציאות מדומה נטולת פיקסלים.מ- OnePlus, שחילקה משקפי תלת מימד לרגל ההכרזה על המכשיר הייתי מצפה להסתפק ביותר מ-1080p. זה אומר שלפחות מהבחינה המאוד ספציפית הזאת, המכשיר של החברה עם הסלוגן Never Settle, מתפשר על חויית ה-VR של משתמשיו.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Huawei P9

מאת
שנת 2015 היתה שנה מצויינת עבור Huawei. לא רק שהיא ביצרה את מעמדה במקום השלישי בטבלת מכירות הסמארטפונים בעולם, היא נכנסה למועדון האקסלוסיבי של יצרניות מכשירי נקסוס. יצרניות רבות שזכו לכבוד הזה בעבר, מינפו את שיתוף הפעולה הזה עם גוגל כדי להשיק מכשירי דגל מעולים משלהן: HTC השיקה את ה-Desire, אחד מהמכשירים החשובים ביותר בהיסטוריה שלה מיד אחרי ה-Nexus One. סמסונג הציגה את ה-Galaxy S2 מספר חודשים אחרי ההכרזה על ה-Galaxy Nexus, וגם הNexus 5 של LG, הושק בסמוך ל-G2, מכשיר שלפחות בישראל שידרג את מעמדה בשוק. ה-P9 מכשיר הדגל הנוכחי של Huawei הוכרז חודשים בודדים אחרי ה-Nexus 6P, ולפחות על הנייר נראה כמו מכשיר שיכול להמשיך את המגמה הזאת. השנה, נראה ש-Huawei החליטה לשים את הדגש על תחום הצילום, וגייסה את מותג העל בתחום הזה, Leica, כדי להראות עד כמה היא רצינית בכוונותיה.



Huawei P9, שיתוף פעולה עם Leica (צילום: גד גניר)







בניגוד ל-Nexus 6P, בו נדרשה Huawei ע”י גוגל לשלב מעבד מבית קוואלקום, במקרה של ה-P9 חזרה החברה הסינית אל סדרת המעבדים שהיא מייצרת בעצמה, ובנתה את מכשיר הדגל שלה סביב המעבד החזק ביותר שלה, ה-Kirin 955. זהו מעבד בעל 8 ליבות: 4 במהירות 1.8 גיגהרץ, וארבע במהירות 2.5 גיגהרץ. זכרון ה-RAM בגרסה שהגיעה אליי לבדיקה עומד על 3 גיגה, וזכרון האחסון בנפח 32 גיגה ניתן להרחבה באמצעות כרטיס בנפח של עד 128 גיגה. קיימת גם גרסה עם 4 גיגה זכרון RAM, ו-64 גיגה זכרון אחסון, אם כי לא נראה כרגע שהיא תגיע לישראל. כיאה למכשיר דגל שהוכרז במהלך 2016, גרסת האנדרואיד אותה הוא מריץ היא Marshmallow (גרסה 6.0), עטופה בממשק EMUI של Huawei בגרסה 4.1. ה-P9 מכשיר זריז מאוד, יציב, ואינו נוטה להתחמם בעבודה סטנדרטית. האם הוא מהיר כמו ה-LG G5 וה-S7? לפי התחושה האישית שלי לא, אבל גם לא רחוק מזה.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: LG G5

מאת
השבוע פרסם מכון המחקר IDC את נתוני המכירות של יצרניות הסלולר הגדולות בעולם, נכון לרבעון הראשון של שנת 2016. סמסונג ואפל עדיין מובילות את נתוני המכירות (למרות ירידה של 3% בנתח השוק של אפל ביחס לרבעון המקביל בשנה שעברה). OPPO ו-VIVO הסיניות נכנסו לחמישיה הראשונה על חשבון Xiaomi ו-Lenovo. והיכן LG בכל הנתונים האלו? במיקום הרבה יותר נמוך ברשימה. זה לא משהו חדש אגב, גם בשנים קודמות היא לא הצליחה להתברג לרשימה הזאת. זה לא משנה את העובדה שבשוק הישראלי, היא תופסת את המקום השלישי במכירות (אחרי אפל וסמסונג), ואם להאמין לדברי היבואנית, מכירות ה-G4 בישראל אף עלו על אלו של מכשירי ה-Samsung Galaxy S6, אך LG לא תפסה את המקום השני במכירות רק בגלל שסמסונג מכרה יותר בסגמנטים אחרים בשוק הסלולר.


LG G5 (צילום: גד גניר)




אין לי הסבר לפער הזה בין ההצלחה של LG בשוק הישראלי לבין הדשדוש שלה בשוק העולמי. לקהל הישראלי יש לעיתים טעם קצת שונה משאר העולם, תשאלו את יבואני מאזדה לפני כמה שנים. עם זאת, גם בישראל וגם בחו”ל, מכשירי הדגל של היצרנית הקוריאנית מייצרים המון עניין וציפיה. אם עליי לבחון זאת רק דרך הפריזמה של איכות המוצרים שלה, LG אכן מציעה בשנים האחרונות מכשירי דגל המהווים אלטרנטיבה ראויה למה שיש לסמסונג להציע. בשנתיים האחרונות היא גם עשתה זאת במחיר מעט זול יותר מזה של סמסונג. השנה, ההפרש במחיר לטובתה של LG הוא סמלי בלבד ועומד באופן רשמי על 50 ש”ח בלבד. ב-LG מאמינים מאוד ב-G5 אך ליתר בטחון צ’יפרו את הרוכשים הראשונים של המכשיר בצ’ופרים יקרי ערך. בניגוד לחברות אחרות, ב-LG מיתגו את האביזרים הנלווים למכשיר הדגל החדש שלהם כ”חברים” והצליחו לשכנע חלק גדול מבאי MWC 2016 שמדובר במכשיר מודלארי מהפכני.

כזה ניסיתי: Lenovo Phab Plus

מאת
לפני קצת יותר משנתיים קיבלתי לידיי את ה-Xperia Z Ultra של סוני לבדיקה. היה זה פאבלט עם מסך עצום בגודלו: 6.4 אינטש. עד לפני מספר שבועות הוא עוד החזיק בשני תארים: הסמארטפון הגדול ביותר שאי פעם בדקתי, והסמארטפון הכי פחות נוח שבדקתי. ואז, לפני מספר שבועות הגיע אליי ה-Lenovo Phab Plus, אחד משני פאבלטים זולים יחסית שלנובו החליטה להעלות לישראל. ה-Phab Plus הוא הפאבלט עם המפרט הטכני המעט יותר חזק מבין השניים, והמסך הקטן יותר מבין השניים של לנובו, “רק” 6.8 אינטש (השני מגיע עם מסך בגודל 6.95 אינטש). האם לנובו מצאה את הנוסחה שתהפוך פאבלט עם מסך בגודל כזה לסמארטפון שנוח להשתמש בו? בהחלט לא. ועדיין, יש אנשים שהוא דווקא יכול להתאים להם מאוד, ולא, אני לא מדבר בהכרח על קהילת הענקים בישראל.
Lenovo Phab Plus (צילום: גד גניר)



ה-Phab Plus עושה שימוש במעבד מדגם Snapdragon 615. הפעם האחרונה בה נתקלתי במעבד הזה היתה לפני יותר משנה כשבדקתי את ה-Desire 820 של HTC. בזמנו, התרשמתי ממנו מאוד לטובה, למרות שסדרה 6XX אינה סדרת הדגל של מעבדי החברה. ל-Snapdragon 615 יש 8 ליבות: ארבעה מהירות יותר, הפועלות במהירות של 1.5 גיגהרץ, וארבע במהירות 1 גיגהרץ. שנה לאחר מכן קוולאקום הספיקה כבר להוציא מעבדים מתקדמים יותר בסדרה, והשימוש במעבד “ישן” יחסית אך מסדרה יותר חזקה, אמור למצב את ה-Phab Plus כמכשיר עם מפרט נדיב יחסית למחירו (כפי שזה גם ב-ZUK Z1 וב-OnePlus X). זכרון ה-RAM של המכשיר עומד על 2 גיגה, וזכרון האחסון המובנה עומד על 32 גיגה. את הזכרון ניתן להרחיב באמצעות כרטיס MicroSD בנפח של עד 64 גיגה נוספים, או לחילופין לוותר על אפשרות ההרחבה ובמקומה לעשות שימוש בשני כרטיסי סים. 

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: BLU Life Mark

מאת
סורק טביעות אצבעות הפך בשנה האחרונה לרכיב חובה בסמארטפונים מובילים. למען הדיוק ההיסטורי חייבים להדגיש שדווקא מוטורולה היתה הראשונה לשלב כזה עוד בשנת 2011, בסמארטפון החזק ביותר שלה באותה תקופה, ה-ATRIX. הסורק מוקם בחלקו האחורי של המכשיר ודרש החלקה איטית של האצבע על פניו כדי לשחרר המכשיר מנעילה. שנתיים תמימות חלפו מאז אותו ATRIX ועד שיצרנית סלולרית אחרת, אפל, בחרה לעשות שימוש באמצעי אשר מאפשר פתיחה של המכשיר על סמך זיהוי טביעת אצבע. אפל, כהרגלה ידעה ללטש את הפיצ’ר הזה בצורה מושלמת: כל מה שנדרש כדי לשחרר את האייפון 5S מנעילה היה להניח את האצבע על כפתור הבית ובתוך שניה המכשיר מוכן לעבודה. סמסונג רצתה לסמן “V” על הסעיף הזה ומיהרה לשלב ב-Galaxy S5 סורק טביעות אצבעות משלה, אך שוב היה מדובר בסורק כדוגמת זה של ה-ATRIX, כזה שלא התקרב ברמת הנוחות והשימושיות שלו לזה של אפל. בדור הבא של המכשירים שלה, ה-Galaxy S6 הגיע כבר עם סורק טביעות אצבע שלא נופל מזה של אפל. חצי שנה לאחר מכן, ארבעת הפאבלטים האנדרואידים המובילים בשוק כבר כללו סורק כזה וגוגל שילבה את התמיכה בסורק כזה כחלק מובנה ממערכת ההפעלה מרשמלו ובמכשירי הנקסוס החדשים שלה.

BLU Life Mark (צילום: גד גניר)







ה-Life Mark של BLU שבדקתי בשבועות האחרונים לא מתחרה במכשירים האלו. למעשה, מדובר ככל הידוע לי מדובר במכשיר הזול ביותר אשר כולל סורק טביעת אצבע ונמכר בישראל ביבוא רשמי. לא לקח ליבואן יותר מדי זמן להביא אותו לישראל. למעשה, הוא הוכרז רק במהלך חודש מרץ האחרון והמכשיר הגיע אליי מיד עם הגעתו לארץ. המפרט שלו צנוע למדי: מעבד מדגם MT6735 של מדיהטק מרובע ליבה במהירות של 1.3 גיגהרץ, זכרון RAM בנפח של 2 גיגה וזכרון אחסון בנפח 16 גיגה בייט הניתנים להרחבה באמצעות כרטיס זכרון בנפח של עד 64 גיגה. לידיעת ציבור הנוסעים לחו”ל , ה-Life Mark מצויד בשני חריצי סים. הוא מריץ את אנדרואיד בגרסה 5.1 (Lollipop), קצת מאכזב לנוכח העובדה שבסוף הרבעון הראשון של שנת 2016 מכשיר חדש מהקופסא שזה עתה יצא לשוק, לא מגיע עם גרסת האנדרואיד החדשה ביותר שקיימת והוכרזה לפני כמעט חצי שנה. מצד שני, זה לא באמת כזה משנה עבור מי שקונה מכשיר ברמת המחיר ובמפרט הטכני הזה. BLU דחפה מעט מאוד Bloatware למכשיר הזה, ואת רובו ניתן להסיר לחלוטין מהמכשיר בקלות. מעבר לזה, המכשיר לא יקבל שום דו”ח על מהירות מופרזת, אך הוא עובד בצורה חלקה, יציבה וזריזה למדי (יחסית לז’אנר כן?), ובניגוד נניח ל-Zenfone Max, ה-Life Mark סיפק חויית שימוש נוחה וזורמת.

כזה ניסיתי: Asus Zenfone Max

מאת
יש לי פינה חמה בלב במיוחד עבור סמארטפונים של אסוס. כל אחד יכול לבנות מכשיר דגל עם מפרט מפואר שיבטיח חויית שימוש טובה. האמנות האמיתית היא ליצור מכשיר משתלם שייתן תמורה טובה יותר לסכום הכסף נמוך יחסית, וזה משהו שבשנתיים האחרונות אסוס ידעה לעשות היטב: זה בלט במיוחד בדור הראשון של מכשירי ה-Zenfone שלה ובמידה מסויימת גם בדור השני של הסדרה, למרות שהוא כבר תומחר באופן פחות אגרסיבי מהדור הקודם. ה-Zenfone Max ששהה אצלי בשבועות האחרונים הוא תת דגם בסדרת ה-Zenfone 2, אשר מגיע עם מחיר מאוד ידידותי וסוללה עצומה. האם יש כאן להיט נוסף של אסוס? ממש, אבל ממש לא, ותיכף תבינו למה.



Zenfone Max (צילום: גד גניר)





מכשירי ה-Zenfone הם בין המכשירים הבודדים המבוססים על מעבדים של אינטל. ההתבססות הזאת,  יחד עם סבסוד נרחב מצד אינטל על מחירי המעבדים עבור אסוס, איפשרו לה למכור את המכשירים האלו במחירים מאוד אטרקטיביים. עם זאת, פה ושם, חלק מתתי הדגמים של סדרת ה-Zenfone הגיעו עם מעבדים מתוצרת קוואלקום. כך גם ה-Zenfone Max אשר מגיע עם מעבד Snapdragon 410. זה לא מעבד חזק במיוחד  אבל גם לא הכי חלש במבחר המעבדים של קוואלקום. תוכלו למצוא אותו בעיקר במכשירים זולים ובסיסיים. יש לו ארבע ליבות שכל אחת מהן פועלת במהירות שעון של 1.2 גיגהרץ, צנוע, אבל כאמור, לא הכי צנוע שאפשר. ל-Zenfone Max זכרון RAM בנפח של 2 גיגה, סטנדרטי לרמת המחיר הזאת (נכון לתחילת שנת 2016), וזכרון אחסון בנפח של 16 גיגהבייט, הניתנים להרחבה עד 64 גיגה נוספים באמצעות כרטיס זכרון. על פניו מפרט סביר, שלא נופל ברמתו ממכשירים מקבילים במחירים דומים.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy S7

מאת
בשנים האחרונות זה כבר הפך למסורת. לאחר ההכרזות הקבועות של רוב היצרניות ב-MWC, סמסונג מקפידה להיות הראשונה שמשיקה את המכשירים בישראל. השנה יש לתזמון הזה חשיבות מיוחדת. שני המכשירים הבולטים ביותר שהוכרזו בברצלונה היו ה-Galaxy S7 של סמסונג, וה-LG G5. פרק הזמן הזה שבו סמסונג היא היחידה שמחזיקה בחנויות מכשיר דגל שהוכרז בשנת 2016 הוא למעשה פרק זמן בו אין לה תחרות ישירה בשוק מכשירי האנדרואיד. LG שיודעת זאת היטב יצאה בקמפיין עם הסלוגן Smart To Wait, בניסיון להתמודד עם המצב הזה. סמסונג מצידה, לפחות בישראל, יכולה לראות ב-LG איום ממשי. פלח השוק הכללי של סמסונג גדול מזה של LG, אם כי הוא מתפזר על פני מספר רב של דגמי מכשירים. LG לעומתה מכרה כמויות נאות בעיקר של מכשיר הדגל שלה בשנה שעברה, ה-G4 (ב-LG אף טוענים שה-G4 נמכר יותר מה-Galaxy S6). גם אם בחו”ל פער המכירות בין שאר יצרניות אנדרואיד לסמסונג עדיין גדול, סמסונג לא מתכננת לתת לפער הזה להיסגר.

Samsung Galaxy S7 (צילום: גד גניר)


סמסונג חזרה השנה לנוהל הקבוע עליו דילגה בשנה שעברה: השקה של מכשיר הדגל שלה בשתי גרסאות שונות של מעבד, לשווקים שונים. לישראל הגיעה באופן רשמי הגרסה עם המעבד של סמסונג, ה-Exynos 8890, מעבד מתומן ליבה (ארבע ליבות הפועלות במהירות 2.3 גיגהרץ וארבע נוספות במהירות 1.6 גיגהרץ), זכרון RAM בנפח של 4 גיגה, וזכרון אכסון בנפחים של 32 או 64 גיגה, כאשר אליהם ניתן להוסיף כרטיס MicroSD לצורך הרחבת הזכרון. אני מניח שלא תופתעו לשמוע שהמכשיר הזה מהיר יותר מכל מכשיר אחר שהנחתי עליו את ידיי לאחרונה ויציב כמו סלע.

להמשך קריאה

כאלו ניסיתי: מנורה עם מטען אלחוטי, זרוע לרכב וכבל עם ראש דו כיווני

מאת
מיליוני אנשים נושכים את השפתיים וממשיכים להתמודד עם הקושי הזה מדי יום, לפעמים יותר מפעם אחת ביום: הצורך לחבר כבל USB אל מכשיר הטלפון שלהם. כל אחד שאין לו אייפון או מכשיר אנדרואיד מהתקופה האחרונה עם שקע USB Type C יודע שחיבור USB דורש שלושה ניסיונות: הראשון עם הצד הלא נכון, השני עם הצד הלא נכון השני, והשלישי עם הצד הנכון (מסתבר) מהניסיון הראשון. אז נכון, ה-G5, ה-Nexus 6P, ואפילו מכשירים סיניים כמו ה-Meizu Pro 5 או ה-ZUK Z1 מגיעים כבר עם חיבור שלא ממש משנה באיזה צד אתם מכניסים אותו, אך עדיין מוקדם להספיד את ה-Micro USB, תשאלו את כל מי שכבר הספיק לקנות את ה-Galaxy S7.



בעיה (קרדיט: quickmeme.com)




אנשים נורמליים פשוט ימשיכו לחיות ככה, ויקבלו בהבנה את הצורך לשים לב לאופן שבו מחברים את הכבל למכשיר שלהם. הפוסט הזה מיועד לאחרים. לאלו שמשתגעים מהקושי הנורא הזה ומוכנים לשים לא מעט כסף כדי לא להתמודד עם המבוכה הנוראית בפעולה הזאת של ניסיון נוסף לחבר את הכבל. בשבילכם, אספתי שלושה חפיצים שיהפכו את החיים שלכם לטיפה יותר קלים:


להמשך קריאה