טור

כאלו תמשיכו לקנות גם בשנה הבאה, וזה יעלה לכם אפילו יותר

מאת

למי מאיתנו זה לא קרה: יום עמוס עבודה מחוץ למשרד, אין מטען בסביבה, על WiFi אין מה לדבר. בשעות הצהריים אתם מעיפים בחרדה מבט אל חלקו העליון של המסך ונזכרים בבעיה הכי מהותית וקריטית שיצרניות הסמארטפונים טיפלו בה השנה: מסגרות המסך העבות. 2017 תיזכר כשנה בה הפער בין צרכי המשתמשים לחזון של מחלקות השיווק של אפל, סמסונג ושות’ התרחב למימדים הגדולים ביותר אי פעם.

iPhone X. למשתשמים ולמבקרים הפריע יותר המקטע השחור במסגרת העליונה מאשר חיי הסוללה וגב הזכוכית (צילום: גד גניר)

כפי שחוק ההמלצות לא באמת טיפל ביוקר המחיה, בבטחון האישי או ברווחת הנכים, כך גם מסכים ללא שוליים, מכשירים דקים במיוחד ורזולוציית 4K על מסך בגודל 5.5 אינטש לא יאפשרו לכם לצלוח יום שלם ללא טעינה, או למנוע מגב הזכוכית של המכשיר החדש שלכם להתכסות בסדקים מכוערים בנפילה אקראית על הרצפה. כפי שאנחנו ממשיכים להכניס לכנסת נציגי ציבור שלא ממש פועלים לטובתנו, אנחנו גם ממשיכים לקנות סמארטפונים שעוצבו במיוחד כדי להרשים על המעמדים בחנויות, או בתמונות וסרטונים ברשת, מבלי לחשוב על איך הם יראו ויתפקדו בעוד שנה מהיום, ומוכנים לשלם עליהם יותר מתמיד.

על כזה אני רוצה להניח את הידיים: Xiaomi Mi A1

מאת
לפני שנתיים וחצי הגיע אליי לבדיקה מכשיר קטן וצנוע בשם Karbonn Sparkle V. המפרט הטכני שלו היה רחוק מלהרשים, העיצוב שלו היה בנאלי ומשעמם, והסוללה שלו לא הספיקה בשימוש סביר עד סוף היום. אין ספק שהוא לא היה מכשיר אטרקטיבי במיוחד, אבל זה לא משנה את העובדה שמדובר היה באחד המסקרנים שיצא לי לבדוק: הסמארטפון של Karbonn, יצרנית הסמארטפונים ההודית, היה אחד משלושת המכשירים הראשונים בתכנית Android One. באותה תקופה המכשירים האלו היו מיועדים בעיקר לשווקים מתפתחים, אבל ההכרזה של שיאומי בשבוע שעבר על מכשיר Android One משלה, ה-Xiaomi Mi A1 עשויה סוף סוף להביא את המכשירים בתכנית הזאת למקומות נוספים בעולם (כולל לישראל). מה כל כך מרגש ב”ברזל” סיני, שנכנס לתכנית שגוגל ייעדה בעיקר למדינות כמו הודו, בנגלדש, ומיינמאר?



Xiaomi Mi A1 (צילום: יח”צ)





תכנית Android One הוצגה לראשונה ביוני 2014. במסגרת התכנית הציגה גוגל תקן מסודר ואחיד למכשירים שיריצו את מערכת ההפעלה אנדרואיד בגרסה נקייה ללא שום שינוי. ב-Android One גוגל לוקחת למעשה אחריות מלאה על עיצוב המכשירים, תכנונם, שיווקם, התמיכה הטכנית בהם וגולת הכותרת: עדכוני מערכת ההפעלה ועדכוני האבטחה. נשמע לכם מוכר? התכנית הזאת דומה מאוד למכשירי הנקסוס זצ”ל: גם הם יוצרו בזמנו ע”י יצרניות סמארטפונים בהתאם לדרישות של גוגל, שווקו על ידה ועודכנו ישירות דרכה. לפרק זמן מסוים שיווקה גוגל גם גרסאות Play של מכשירי דגל של היצרניות השונות, ביניהם Galaxy S4 של סמסונג, HTC One מהדור הראשון, ו-Sony xperia Z Ultra, כולם הריצו את מערכת ההפעלה אנדרואיד ללא שינויים או התאמות מיוחדות. במה שונה Android One? בעיקר בפלח השוק אליו היא מכוונת ובמחיר. מכשירי Android One עד כה היו מכשירים עם מפרט חלש יחסית שיועדו לשווקים מתפתחים ולפיכך התאפיינו גם במחיר זול יחסית. בין השנים 2014 ל-2015 מכשירי Android One נמכרו בעיקר במדינות שציינתי קודם, כמו גם בניגריה, אינדונזיה, פקיסטן, איחוד האמירויות, קמרון, סרילנקה ומדינות נוספות ששוק הסלולר שלהן רחוק מלעניין את אתרי הטכנולוגיה הגדולים בעולם. התפנית החלה בשנה שעברה כאשר מכשירי Android One  צצו בשווקים של מדינות מפותחות כמו יפן והולנד, אם כי עדיין, מדובר היה במכשירים זולים עם מפרט נחות יחסית.

להמשך קריאה

כזה רציתי: HTC HD2

מאת
ברשימת המכשירים שפינטזתי לקנות ולא עשיתי זאת בסופו של דבר, ל-HTC HD2, אחד המכשירים החשובים בהיסטוריה של הסמארטפונים, שמור מקום של כבוד. החודש, לפני 7 שנים, נחת המכשיר באופן רשמי בישראל והצליח לסובב אפילו את הראש שלי, חובב אייפונים מושבע באותם ימים.
HTC HD2(צילום: יח”צ)
כדי להבין איך מכשיר שהריץ מערכת הפעלה בשלהי דרכה הפך למשהו כל כך נחשק, צריך להבין את המצב בשוק הסמארטפונים של שנת 2009 בישראל: ה-HTC HD2 היה הסמארטפון הראשון שנראה כמו אלטרנטיבה ראויה ל-iPhone 3GS, האייפון הראשון שהגיע לישראל באופן רשמי. למערכת ההפעלה אנדרואיד לא היה יותר מדי מה להציע ב-2009 לצרכן הישראלי. מכשיר האנדרואיד הראשון בישראל היה של סמסונג, ה-Galaxy הראשון (דגם i7500), ולהבדיל מסדרת ה-Galaxy S של ימינו, חלוץ מכשירי האנדרואיד של היצרנית הקוריאנית בישראל היה עדיין עמוס באגים ובוסרי מאוד. שחקנית נוספת, אחת החזקות בשוק הסמארטפונים הישראלי והעולמי בסוף 2009 היתה לא אחרת מאשר נוקיה עם מכשירי הסימביאן שלה. מכשיר הדגל שלה, ה-N97 הגיע עם מפרט מכובד, מקלדת פיזית (באותה תקופה זה היה יתרון) ואפילו משדר FM מובנה, ועדיין, מדובר היה במכשיר די כושל בעיקר מערכת ההפעלה שלו שלא ידעה להציע משהו שמתקרב ברמת חויית השימוש למה שהציעו המתחרים. את זה לא אני אמרתי, אמר את זה מנכל נוקיה בכבודו ובעצמו שלוש שנים לאחר מכן.

לתמוך בחפיצים מבלי להוציא שקל

מאת
סביר להניח שלא אחדש לכם: לא מתעשרים מכתיבה. מעטים בארץ מתפרנסים בכבוד רק מכתיבה, ואני לא אחד מהמעטים האלו. הקמתי את הבלוג הזה כתחביב, כמעין עיסוק צדדי אך המשפחה שלי והעבודה נמצאים תמיד בעדיפות גבוהה יותר.
אהיה אפילו יותר גלוי איתכם: אני יכול לספר לכם שהעלויות התפעוליות של הבלוג הזה מסתכמות בהוצאה של כמה עשרות שקלים בשנה כתשלום לחברה שמכרה לי את הדומיין. כל השאר חינמי: הפלטפורמה שעליה מבוסס הבלוג הזה היא Blogger, פלטפורמה מוגבלת ומיושנת קצת, אך חינמית לחלוטין (בניגוד נניח לוורדפרס). אני לא מקדם את עצמי בגוגל או בפייסבוק בתשלום, רק באופן אורגני. ההשקעה שלי בבלוג היא בעיקר בעבודה קשה ובויתור על המון שעות שינה. באופן הזה אני כותב בין שניים לשלושה פוסטים בשבוע ולמען האמת נהנה מאוד מהעניין. הייתי רוצה לשפר את הבלוג: להוסיף לבלוג אולי סקירות וידאו, לשפר את הממשק ואת הנראות שלו, אולי לעבור לפלטפורמה אחרת ופשוט להפוך אותו לנוח יותר לקריאה. כל אלו דורשים השקעה של זמן נוסף אותו אני מוכן להשקיע, אך גם דורשים השקעה כספית מצידי וימי חופש מהעבודה ששווים גם הם כסף.

להמשך קריאה

כזה ראיתי סגור: מרכז שירות של סלקום

מאת
במשך ה-15
שנה שחלפו מאז שקניתי לראשונה טלפון סלולרי, לא פיתחתי סימפטיה מיוחדת לאף מפעילת סלולר.
התחלתי כלקוח פלאפון והמשכתי שם במשך 6 שנים, 3 שנים כחייל ששילם על שלושה מכשירי
טלפון במקביל (כשהיה נהוג לפרוס את התשלום על המכשיר ל-36 תשלומים, אף טלפון לא
באמת החזיק אצלי שלוש שנים ובלי קשר לזה, היתה התחייבות להשאר לקוח החברה גם למשך
תקופה זו), ולאחר מכן 3 שנים נוספות בהן עשיתי שימוש בטלפון מהעבודה, גם הוא שייך
לחברת פלאפון. שנים תכננתי את הפרישה מהרשת שעבדה באותה תקופה בטכנולוגיית CDMA,
וכללה קטלוג מכשירי טלפון שאינם אטרקטיביים במיוחד (Telit,
SK
ואם הייתם ממש עשירים, יכולתם להרשות לעצמכם סמארטפון של חברת Poz).
בתקופה הזאת התבוננתי בקנאה בכל אדם ברחוב שהסתובב עם מכשיר נוקיה או מוטורולה
שהיה בו נגן מוזיקה מובנה, שיכול היה לעשות שימוש בקובבץ MP3
כרינגטון (במשך חודשים פינטזתי על צלצול של “Intergalactic”
של ה-Beastie Boys) ועוד פעולות שכלקוח פלאפון פשוט לא יכולתי
לבצע עם המכשירים שהיו לרשת הזאת להציע.

מרכז השירות של סלקום, קניון שבעת הכוכבים בהרצליה (צילום: גד גניר)

ואז עברתי
לסלקום. במשך שבועות לפני כן חרשתי את אתר האינטרנט של החברה, בחרתי לעצמי ואשתי
תכנית תעריפים, ואחרי התלבטות לגבי זהות המכשיר שאקנה, ההחלטה נפלה על Motorola E1 ROKR, מכשיר עליו סיפרתי לכם כבר בעבר כאן בבלוג
הזה. מצויד בידע הזה הגענו יחד למרכז השירות של סלקום בהרצליה. למי שלא עקב כמוני
אחר ההתפתחות הנדל”נית של המרכז הזה אספר לכם שכמו מרכזי שירות אחרים של
סלקום, וכמו מרכזי שירות של חברות סלולר אחרות, היה מדובר בלא פחות ממקדש, שטח
עצום, בתוך קניון, שמשמש גם כמרכז שירות, אבל בעיקר כאמצעי פרסום בולט ויקר. להזכירכם,
השנה היא 2006. בתקופה הזאת ההתחייבות ל-3 שנים לחברות הסלולר היתה מציאות מרה שלא
ניתן להשתחרר ממנה, לא ניתן היה לנייד את מספר הטלפון שלכם, שילמתם על כל דקת שיחה
במלואה גם אם לא ניצלתם אותה במלואה ועוד מגוון טריקים אחרים שהפכו את החברות האלו
לגופים עשירים מאוד.

משהו
במרכזים האלו היה קסום. הם היו מחליפים את העיצוב שלהם פעם בכמה שבועות, ולהכנס
אליהם היתה חויה שמזכירה קצת כניסה ל-Apple Store.
מכשירים בתצוגה על הקירות, מסכי ענק שעליהם מופיע סדר התורות במרכז, ותמיד תמיד תמיד
היה בהם עומס מטורף. במדינה שבה מיקוח הוא תחביב, קפיצה למרכז השירות של חברות
הסלולר עם שאיפה להוזיל את התעריף החודשי היתה כנראה הרגל קבוע אצל אנשים רבים.
בניגוד
למיתוג, לעיצוב ולרושם הטוב שעשו המרכזים האלו, שירות טוב הם לא סיפקו. אנשים היו
מבלים שם שעות, צועקים, מתעצבנים, ופה ושם היו כאלו שנגררו משם החוצה ע”י
אנשי אבטחה. אני לא מצדיק אלימות, לא פיזית ולא מילולית כלפי אנשים שמבצעים את
עבודתם, אך גם אני נקלעתי למצב בו נאלצתי להתנגד בצורה אסרטיבית לאדישות של נציגי
שירות שכנראה ראו יותר מדי לקוחות זועמים באותו יום.

להמשך קריאה