טור מיוחד

בשנים האחרונות אני פחות קורא טוקבקים על אייטמים שלי שמתפרסמים בהארץ. מדי פעם כשאני מרגיש שהמגלומניה משתלטת עליי, אני קופץ לביקור ומאזן את זה עם מנה הגונה של זעם ובוז אנונימיים. למדתי המון מטוקבקים על אמנות הכתיבה וגם על התחום עליו אני כותב, אבל בשלב מסוים זה הפך להיות מייגע לנסות לברור את האוצרות בין “פרסומת?” (לא), “למה הארץ לא לוקחים מישהו שיודע לכתוב בעברית” (סליכה) “ברור ש-XXX שילמו לך” (לא שילמו), “אייפוניסט!” (הממ, לא), “טוב שנזכרת, בוא אתן לך את הסטארטק שלי שתכתוב עליו סיקור” (…) ואחרים. ועדיין, פה ושם אפשר להיתקל בתגובות שמחזירות לי את האמון בקונספט. אחת מהן היא של גיל בר-זוהר, מגיב מספר 12 בביקורת שלי על ה-Galaxy Z Fold 3 שפורסמה גם בהארץ:

מה גרם לי להתחבר כל כך לטוקבק שהתעצבן עליי וקרא לי רובוט? העובדה שהוא מעלה תהייה קיומית חשובה בתחום הסיקור הטכנולוגי באופן כללי ועל ביקורות חפיצים באופן פרטני. הציטוט הידוע של ג’ורג’ אורוול אומר שעיתונות היא כל מה שמישהו אחר לא רוצה שיתפרסם, כל השאר זה יחסי ציבור. עכשיו חכו שניה! קראו עד הסוף לפני שאתם גוללים למטה כדי לכתוב טוקבק זועם על החוצפה שלי להתייחס לביקורות מוצרים כאל העיתונאות של שעליה דיבר אורוול. אני מסכים איתכם: אני מקבל בהשאלה מוצרים ממשרדי יח”צ שמייצגים יבואני מותגי אלקטרוניקה. ככה זה עובד ברוב המקומות בארץ ובעולם. זה לא סוד שמי שמשאיל לי את המוצרים מגיע עם אינטרס שהמוצרים שלו יהיו נושא לשיחה, כפי שהמקורות של כתב פוליטי כזה או אחר מזינים אותו בסקופים שפרסומם ישרת מטרות מעבר לזכותו של הציבור לדעת. ככה זה עובד. ההבדל ביני לבין כתב פוליטי היא העובדה שהכל על השולחן ברמה הבסיסית של המלאכה הזאת: כמבקר חפיצים אני מצופה להביע דעה משלי על המוצרים שאני סוקר ולנמק אותה.