כזה שדרגתי: דף הביקורת

מי שמלווה את חפיצים ב-12 השנים האחרונות יודע שהבלוג הזה התמקד בעיקר בדבר אחד: חוויית השימוש האישית שלי בגאדג’טים שבדקתי. ניסיתי לעשות את זה כמה שיותר בגובה העיניים, עם נגיעות קלות של התנשאות (אבל רק כלפי חירטוטים שיווקיים שניסו להאכיל אותי בהם), עם קצת חפירות במקומות שחשבתי שצריך, ודילוג אלגנטי על דברים שאולי יש בביקורות … להמשך קריאה

כזה יש לי: Apple MacBook Air M4

רוב התחזיות מדברות על השקה של מקבוק חדש ומוזל באירוע שאפל מתכננת ל-4 למרץ, בעוד קצת פחות משבועיים. עבורי המקבוק התיאורטי הזה כבר לא רלוונטי. למה? כי בבלק פריידיי האחרון עשיתי משהו שהתלבטתי לגביו שנים, ואני מקווה שאנשי ה-PC שבין קוראיי יצליחו למצוא בליבם מקום לסלוח לי עליו: הלכתי וקניתי לעצמי MacBook Air M4. זה לא … להמשך קריאה

כזה כדאי לכם לקנות: מדריך קנייה למחשבים ניידים ב-2023

בכל תחילת שנת הלימודים אקדמית הם צצים מחדש בהמוניהם: מדריכי קניית מחשבים ניידים. ודאי נתקלתם בהם, מדובר במקרה הטוב באוסף עצות גנריות ושבלוניות שנכתבו בדר”כ בעיקר עבור מנועי חיפוש ובמקרה הרע מדובר סתם בתוכן שיווקי. לאחר שקראתי בתסכול כמה וכמה שכאלו, החלטתי לשתף אתכם בטיפים מעשיים מהניסיון האישי שלי, רגע לפני שאתם בוחרים את המחשב החדש שלכם. 

(צילום: גד גניר)



הבשורות הרעות הן שחנויות, יבואנים ויצרנים לא מספקים לפעמים מידע קריטי שמשפיע מאוד על חויית השימוש במחשב: אפשרויות שדרוג, סוג המסך, התחממות, רעש, ועוד. לפיכך, ביקורות גולשים וביקורות מקצועיות הן דרך טובה לקבל מושג על נקודות שלא צפות מתוך קריאת מפרט טכני או תיאורים שיווקיים של מחשב נייד. הבשורות העוד יותר רעות אבל הברורות מאליהן, הן שכל בחירה שתעשו כוללת בתוכה פשרות, כמעט בכל טווח מחיר. לכן, אחת המטרות שלי ב-1875 מילים הבאות היא לא רק לכוון אתכם לנקודות החשובות, אלא לעזור לכם להבין גם היכן ובאילו נסיבות אפשר להתפשר. הערה אחרונה לפני שצוללים לקרביים של מחשבי PC, המדריך הזה אינו רלוונטי למי שתוהה איזה Macbook לקנות: מעבר לכך שתצורות החומרה שונות מאוד, מי שמשדרג Mac לא באמת זקוק למדריך כדי לדעת במה לבחור מתוך המבחר המצומצם של אפל. בנוסף, אם החלטתם לעשות את הצעד ולעבור בין מערכות ההפעלה, מומלץ לשקול את הצעד הזה בשנית. המעבר הזה דורש זמן הסתגלות ולמידה, משהו שאין לסטודנטים בשפע. ועכשיו, אפשר להתחיל:

לכזה לא יכולתי להשאר אדיש

בשנים האחרונות אני פחות קורא טוקבקים על אייטמים שלי שמתפרסמים בהארץ. מדי פעם כשאני מרגיש שהמגלומניה משתלטת עליי, אני קופץ לביקור ומאזן את זה עם מנה הגונה של זעם ובוז אנונימיים. למדתי המון מטוקבקים על אמנות הכתיבה וגם על התחום עליו אני כותב, אבל בשלב מסוים זה הפך להיות מייגע לנסות לברור את האוצרות בין “פרסומת?” (לא), “למה הארץ לא לוקחים מישהו שיודע לכתוב בעברית” (סליכה) “ברור ש-XXX שילמו לך” (לא שילמו), “אייפוניסט!” (הממ, לא), “טוב שנזכרת, בוא אתן לך את הסטארטק שלי שתכתוב עליו סיקור” (…) ואחרים. ועדיין, פה ושם אפשר להיתקל בתגובות שמחזירות לי את האמון בקונספט. אחת מהן היא של גיל בר-זוהר, מגיב מספר 12 בביקורת שלי על ה-Galaxy Z Fold 3 שפורסמה גם בהארץ:


מה גרם לי להתחבר כל כך לטוקבק שהתעצבן עליי וקרא לי רובוט? העובדה שהוא מעלה תהייה קיומית חשובה בתחום הסיקור הטכנולוגי באופן כללי ועל ביקורות חפיצים באופן פרטני. הציטוט הידוע של ג’ורג’ אורוול אומר שעיתונות היא כל מה שמישהו אחר לא רוצה שיתפרסם, כל השאר זה יחסי ציבור. עכשיו חכו שניה! קראו עד הסוף לפני שאתם גוללים למטה כדי לכתוב טוקבק זועם על החוצפה שלי להתייחס לביקורות מוצרים כאל העיתונאות של שעליה דיבר אורוול. אני מסכים איתכם: אני מקבל בהשאלה מוצרים ממשרדי יח”צ שמייצגים יבואני מותגי אלקטרוניקה. ככה זה עובד ברוב המקומות בארץ ובעולם. זה לא סוד שמי שמשאיל לי את המוצרים מגיע עם אינטרס שהמוצרים שלו יהיו נושא לשיחה, כפי שהמקורות של כתב פוליטי כזה או אחר מזינים אותו בסקופים שפרסומם ישרת מטרות מעבר לזכותו של הציבור לדעת. ככה זה עובד. ההבדל ביני לבין כתב פוליטי היא העובדה שהכל על השולחן ברמה הבסיסית של המלאכה הזאת: כמבקר חפיצים אני מצופה להביע דעה משלי על המוצרים שאני סוקר ולנמק אותה.

כזאת ניסיתי: למידה מרחוק ב-Zoom

נניח שבינואר-פברואר הקורונה עוד היתה בעיקר מחלה של סינים. נניח שבמרץ כשהיא עשתה עלייה ארצה זה תפס את מערכת החינוך בהפתעה. נניח שלמידה מרחוק זה קונספט משונה וביזארי שאף אחד מעולם לא חשב שנאלץ לעשות בו שימוש, כאן באי הזה של יציבות שנקרא מדינת ישראל שמעולם לא חווה מצבי חירום. עדיין, היו למערכת החינוך כמה חודשים טובים להתעשת, להתארגן ולמצוא את הנוסחה שתהפוך את הלימודים מהבית למעט יותר יעילים בכלים הקיימים העומדים לרשותה. באופן מפתיע זה לא קרה, ובאופן עוד יותר מפתיע נכנסנו לסגר נוסף שחייב את מערכת החינוך לחזור שוב ללמידה מרחוק.  הכלים הקיימים העומדים לרשותה הם מגוון אקלקטי של אפליקציות ואתרים, כשאמצעי התקשורת העיקרי פנים מול פנים הוא זום, אפליקציית וידאו קונפרנס שהחלה את דרכה ככלי עסקי ונוכסה ע”י, ובכן, כמעט כולם, כולל מערכת החינוך בישראל.


למידה מרחוק, תמונת אילוסטרציה (צילום: גד גניר)

כיאה לכלי עסקי, Zoom מציעה למשתמשיה את האפשרות לנהל דיון אינטראקטיבי. המילה “אינטראקטיבי” נמצאת במקום גבוה בדירוג המילים שמדליקות אנשי פדגוגיה, עד שהמציאות טופחת על פניהם. זה קורה כאשר המורים באומת הסטארט אפ מכלים את זמנם שלהם, של התלמידים ושל הוריהם בבקשות, תחינות, ונזיפות על תלמידים סוררים שפתחו את המיקרופון כשלא היו צריכים לעשות זאת, שקשקשו על המצגת של המורה, השתלטו על המסך במפגש והציגו עליו דברים במקום המורה ועוד המון דרכים יצירתיות נוספות להחריב את השיעור. לאחר יומיים של ישיבה בבית יחד עם שתי תלמידות (כיתה א’ וכיתה ד’) והתנסות טראומטית בחויה הרועשת, מבולגנת ובעיקר לא אפקטיבית, החלטתי שאני חייב לעשות מעשה ולנסות למצוא דרך לפתור את המפגעים האלו בשיעור. מורים, פתחו מחברות ומחשבים וקראו בעיון את הטקסט:

להמשך קריאה

כזה לא כדאי לכם: WiFi UltraBoost

היה קשה לפספס בשבועות האחרונים את ההפניות למוצר שחברות האינטרנט לא רוצות שתדעו עליו. אם בכל זאת הצלחתם לפספס, ההפניות הללו צצו ללא הרף כמודעות ממומנות בטוויטר ובפייסבוק ובהצעות תוכן ממומנות באתרים הגדולים, וניסו לשכנע אתכם שהתגלה מכשיר בשם המחייב WiFi UltraBoost, שמסוגל לבצע לא פחות מנס: הוא מגביר את מהירות הגלישה באינטרנט. למה חברות האינטרנט לא מעוניינות שתדעו עליו? כי בזכותו תוכלו לכאורה להסתפק בחבילת אינטרנט במהירות נמוכה יותר, כן כן.



האם הוא באמת עושה זאת? הזהירות המשפטית מחייבת אותי להודות שאין לי דרך לקבוע בנחרצות שלא. ייתכן בהחלט שהמוצר הזה עושה את הלא יאמן וספקיות האינרנט צריכות להתחיל לחשוש. באותה מידה, ניתן להאמין לדיווחים על המפלצת מלוך נס, להאמין בקיומו של סנטה קלאוס ולחכות שהמשיח שאוטוטו מגיע אכן יחלץ את העם היהודי מהקורונה.

להמשך קריאה

כאלו כדאי לכם: ארבעה כלים שיעזרו לכם להעביר את הבידוד יותר בקלות

האמת שלא צריך את הסטטיסטיקות הרשמיות כדי לדעת שהאוכלוסיות שחוות את המצוקה הקשה ביותר כתוצאה מוירוס הקורונה הן אוכלוסיית ההורים לילדים ואוכלוסיית העובדים מהבית, שלא לדבר על אלו שמשתייכים לשתיהן. לרגל ההסגר, אספתי עבורכם כמה כלים שיעזרו לכם לצלוח את השבועות הקרובים טיפה יותר בקלות



StreamCam של לוג’יטק (צילום: יח”צ)
פתאום כולם עושים שיחות וידאו
הצורך בבידוד חברתי פיזי, הפך את האפליקציות המאפשרות שיחות וידאו לפופולריות מתמיד. ללא ספק כוכבת התקופה היא Zoom אפליקציית שיחות ועידה עסקית בימי שגרה, שלפתע הפכה לספוטיפיי של שיחות הוידאו גם בקרב המשתמשים הפרטיים. היא הפכה לסיפור הצלחה בשוק הארגוני מסיבות ארגוניות: היא קלה להטמעה, זולה יחסית, והיא בין הבודדות שמאפשרת שיתוף מסך במקביל לשיחת וידאו. מה שהפך אותה לכה פופולרית בשוק הפרטי זו היכולת לייצר שיחות ועידה המוניות וכך להמשיך באופן וירטואלי חוגים, סדנאות ומפגשים משפחתיים. יתרון נוסף הוא העובדה שאין צורך להרשם ל-Zoom כדי להצטרף לשיחה שהוזמנתם אליה, ואפילו אין הכרח להתקין את האפליקציה עצמה על המחשב או על הטלפון, וניתן להתחבר אליה דרך הדפדפן. ועדיין, העובדה ש-Zoom מתחרה בויראליות שלה בקורונה, לא אומרת שחייבים לזנוח את הפתרונות האחרים: גם וואטסאפ מאפשרת שיחות ועידה (לכמות מצומצמת יותר של משתתפים) וכך גם Facetime ו-Google Duo. הקאמבק של שיחות הוידאו בישר על קאמבק של קטגוריית חפיצים שהיתה די מנומנמת ב-20 שנה האחרונות, מצלמות רשת. למי בוחר שלא להסתפק במצלמת הוידאו המובנית במחשב הנייד, השוק מציע מצלמות שמסוגלות לצלם ברזולוציות של 1080p ו-4K, הקלטת שמע בסטריאו, ועוד. למי שזומם להציב תחרות לחולה 74, לוג’יטק מציעה את StreamCam, מצלמת רשת שהיא מייעדת ליוצרי תוכן. מה עושה מצלמת רשת ליוצרי תוכן שלא עושה מצלמת רשת רגילה? מתממשקת ישירות לתוכנות המשמשות לשידור חי בפלטפורמות כמו Youtube ו-Twitch, יודעת לשמור על פוקוס וחשיפה מדוייקת באמצעות AI, ואפילו ניתן לסובב אותה הצידה כדי לקבל פורמט צילום לאורך המותאם לפייסבוק ואינסטגרם.

להמשך קריאה

כזה סיכמתי: כיצד השתנתה הדרך בה אנחנו צורכים מדיה בעשור האחרון

לאחר הפיאסקו של שנה שעברה, השנה החלטתי שזה לא יקרה שוב. סיכום שנת 2018 שלי בספוטיפיי נראה נורמלי ברובו, אבל בעקבות חיפוש מקרי שעשיתי של שיר מסוים, והעובדה שבחרתי לשמוע קאבר שלהקת בנים מסויימת עשתה לו, איכשהו אותה להקת בנים הסתננה לרשימת הלהקות ששמעתי הכי הרבה באותה שנה. אז אפשר להתווכח לא מעט על האמינות והדיוק של הסיכום הזה, אבל תמיד אפשר להיזהר יותר. כך יצא שבמהלך 2019 עשיתי כל שיכולתי כדי להגיע לשלב ה”תעודות של ספוטיפיי” (מסתבר שזה השם הלא רשמי המקובל לתופעה הזאת) עם כמה שפחות פאדיחות, כדי שהפעם אוכל באמת לשקול לשתף את התעודה שלי בפייסבוק. לא בחלתי באמצעים: נלחמתי בסקרנות שלי לגבי קאברים של שירים שאני אוהב, עשיתי דיאטת Guilty Pleasures ואם נוצר צורך להשמיע לבנות שירים שאינם קולעים לטעמי (כן, כאילו שאסתכן בכך שהפסקול של לשבור את הקרח 2 ייכנס לתעודה שלי), התחמקתי מכך בכל דרך אפשרית וכשלא היתה ברירה העדפתי לשדל את אשתי להשתמש בחשבון הספוטיפיי שלה כדי לנגן אותם.


Spotify (צילום: גד גניר)



בואו נתעלם לרגע מהשאלה הלגיטימית לחלוטין “למה לכל הרוחות אתה מייחס חשיבות כזאת פתולוגית לעניין הכל כך לא עקרוני הזה”, וננסה למצוא פתרון פרקטי לרצון הלא רציונלי לשמור על התעודה מספוטיפיי נטולת בושות: אין לי רצון לעבור לאפליקציית מוזיקה אחרת כרגע ולשלם דמי מנוי נוספים רק בשביל זה ויוטיוב אינו פתרון נוח כי הוא דורש להשאיר את האפליקציה פתוחה על המסך. אפשר גם לחזור למקורות ולהוריד את השירים המדוברים אל המכשיר, ולהאזין להם דרך אפליקציית המוזיקה המובנית, בלי שאף אחד מנהל רישום כדי שבסוף השנה אבל ריבונו של עולם אנחנו בסוף שנת 2019, מי מוריד שירים בעולם של שירותי סטרימינג של מוזיקה?

להמשך קריאה

בזה צפיתי: אירוע השקת האייפונים החדשים

מכירים את הסרט קוקו? הסרט עם הילד המקסיקני שמצליח להגיע אל עולם המתים בערב חג המתים? אם טרם ראיתם אותו, עשו לעצמכם טובה ותראו אותו, זה סרט נפלא, אבל דלגו על המשך הפסקה הזאת כי יש בה סוג של ספוילר. אם אתם פחות בעניין של סרטי אנימציה על מתים, אספר לכם שאחד מכללי המשחק הקריטיים בסרט הם שכל עוד בעולם החיים זוכרים אדם כלשהו ומציבים את תמונתו בחג המתים, הוא ממשיך להתקיים בעולם המתים. אמש, אפל גרסה לחתיכות זעירות את תמונתו של סטיב גובס, באודיטריום סטיב ג׳ובס, והאמת? הגיע הזמן.

iPhone Xs ו-iPhone Xs Max (מתוך אתר אפל)
כמעט כל טור דעה שנכתב יום לאחר אירוע השקה של אפל כולל שתי מנטרות שחוקות: ״אין כאן חידוש אמיתי״, ו-״האייפון החדש הוא כל כך לא סטיב ג׳ובס״. ברשותכם, נשים בצד את המנטרה הראשונה כי היא לא בלעדית להשקות של אפל. השנייה, מן הסתם יותר רלוונטית, ונפוצה בעיקר אצל כותבי טורים שבאים עם עמדה אוהדת יותר לחברה מקופרטינו. מאחר שסטיב ג׳ובס, איך לומר זאת בעדינות, מת, לפני קרוב ל-7 שנים, אפשר רק לשער מה סטיב ג׳ובס היה חושב על כל אייפון שהושק מאז עבר אל עולם המתים.

להמשך קריאה

כזאת יש אפילו בלוגו של הבלוג הזה: מגרעת

מעולם לא כעסו רבים כל כך, על משהו קטן כל כך. ה-Notch, “מגרעת” או “פגימה” בעברית, מצאה את דרכה אל רוב מכשירי האנדרואיד שהוכרזו ב-MWC 2018, וכאלו שיוכרזו בקרוב. המגרעת הזאת עוררה את זעמם של כתבים, בלוגרים ולקוחות כבר באייפון X, אך כשזו החלה להופיע גם במכשירי הדגל האנדרואידיים של שנת 2018, זה גרם לכולם לאבד את זה לחלוטין.


הזנפון החדש עם מגרעת (צילום: יח”צ)



אתם יודעים מה אפילו יותר גרוע מההעתקה הבוטה הזאת? האנשים שבוחרים להזדעזע ממנה. טוויטר ופייסבוק מציפות לי בכל פעם מחדש אנשים שהספיקו להתאכזב מוואווי לפני שפרסמה ולו תמונה רשמית אחת של המכשיר שטרם הכריזה, התחרפנו מאסוס שלא ברור אם מכשיריה בכלל יגיעו לארץ, ולועגים לאולפון, יצרנית סינית שסביר להניח שממילא לא היו רוכשים את מכשיריה. אנשים שפיתחו נאמנות לוואווי כאילו יש להם מנויות בחברה, משתפים תמונות של אב הטיפוס של ה-P20 וכותבים “לאאאאאא” כאילו זה הדבר היחיד שמונע מהמכשיר להיות מושלם. אנשים שמשתמשים במגרעת המסך של LG G7 (שנחשף לראשונה בעולם ע”י גיא לוי מ-ynet ורון פיירמן מג’ירפה) כדי להסביר למה החברה איבדה את דרכה, אנשים שהעדרה של מגרעת ב-Galaxy S9 מעידה מבחינתם על עיצוב מקורי ומיוחד, ובאופן כללי אנשים שהמגרעת הזאת מהווה חלק עיקרי במכלול השיקולים שלהם בבחירת הסמארטפון הבא שלהם.

להמשך קריאה