כזה יש לי

כזה יש לי: Apple MacBook Air M4

מאת

רוב התחזיות מדברות על השקה של מקבוק חדש ומוזל באירוע שאפל מתכננת ל-4 למרץ, בעוד קצת פחות משבועיים. עבורי המקבוק התיאורטי הזה כבר לא רלוונטי. למה? כי בבלק פריידיי האחרון עשיתי משהו שהתלבטתי לגביו שנים, ואני מקווה שאנשי ה-PC שבין קוראיי יצליחו למצוא בליבם מקום לסלוח לי עליו: הלכתי וקניתי לעצמי MacBook Air M4. זה לא … להמשך קריאה

כזה יש לי: Asus X509JA-EJ022T

מאת
ידיעה שהתפרסמה לפני שלושה שבועות ב-PC Magazine מצביעה על קפיצה חדה במכירות מחשבים ניידים בעולם ברבעון הראשון של השנה, כך לפי דיווחים של מכוני המחקר IDC ו-Canalys. המציאות החדשה שכפה נגיף הקורונה על שגרת החיים, הביא לכך שאנשים התנפלו על אתרי הקניות ורכשו מחשבים חדשים לטובת עבודה ולימודים מהבית. גם משפחת גניר נכנסה לסטטיסטיקה הזאת, ולפני כחודש, בעודי ממתין במשך דקות ארוכות שמחשב הבית יואיל בטובו לסיים להתעורר ממצב שינה, הודעתי לאשתי שאין ברירה ושעלינו לרכוש לשימושה ולשימוש הבנות מחשב חדש. המחשב שנקנה בסופו של דבר הוא X509JA-EJ022T של אסוס, מחשב שהיצרנית עצמה מגדירה אותו כמחשב Entry Level, נטול שם סדרה נוצץ, משעמם, לא יקר, לא סקסי, ושונה מאוד מרוב המחשבים שאני בודק במסגרת הבלוג.



Asus X509JA-EJ022T (צילום: גד גניר)
מחשב הבית זה מונח חמקמק, כמעט כמו כל סגמנט של מחשבים. בסופו של דבר רכישת מחשב זו פונקציה של תקציב אל מול חומרה. השאלה מה מחשב בית אמור לעשות, ומה החומרה שתאפשר לו לעשות זאת? ובכן, התשובה לשאלה הראשונה פשוטה: לעבוד. מחשב בית בבית משפחת גניר הוא מחשב שצריך להריץ אופיס כראוי, לדעת להתמודד עם כרום, ולהתעורר במהירות ממצב שינה. לא אתגר גדול מדי. לאחר שהוגדר מראש תקציב של 2500 ש”ח להגעה ליעד הזה, יצאתי לשופינג באתרי חנויות המחשבים. המחשב שנבחר הוא בעל מעבר Core i3 מהדור העשירי. אמנם מדובר במעבדים הבסיסיים ביותר במשפחת מעבדי ה-Core I של אינטל, אבל מדובר בדגם עדכני יחסית שלו, i3-1005G1, המתאפיין בביצועים טובים וצריכת חשמל נמוכה. על מה לא הסכמתי להתפשר? על שני צווארי בקבוק קבועים: סוג האחסון וזכרון RAM. לגבי הראשון – ההבדל בין מחשב עם אחסון SSD ומחשב עם דיסק קשיח רגיל בכל הקשור לביצועים, הוא דרמטי, בעיקר בשלב העלייה הראשונית אחרי הדלקה או יציאה ממצב שינה. בלי קשר למעבד, מחשב עם כונן SSD יעלה הרבה הרבה יותר מהר ממחשב עם כונן קשיח רגיל. הנפח במחשב שקניתי עומד על 256 גיגה. זכרון ה-RAM חשוב בשלבים שלאחר מכן, בעבודה עצמה. זכרון RAM בנפח גדול מאפשר ריבוי משימות חלק יחסית, עם מעבר מהיר בין תוכנות פתוחות, ולהתמודד בקלות עם תוכנות שזוללות זכרון מטבען, כמו דפדפן כרום. לפיכך, בחרתי במחשב עם זכרון RAM בנפח 8 גיגה. השילוב הזה של מעבד בסיסי יחסית, אבל זכרון RAM ואחסון SSD מתורגם בפועל למחשב שאכן עולה ומגיב בזריזות, וכיף לעבוד עליו ולבצע בו את הפעולות הבסיסיות שלשמן הוא נועד.

להמשך קריאה

כזה יש לי: Google Nest Hub Max

מאת
תקציר הפרק הקודם: לפני ארבעה חודשים קניתי גוגל הום מיני, המוצר הבסיסי והזול ביותר שיש לגוגל בליין הרמקולים החכמים שלה, יותר מתוך רצון להכיר את חויית השימוש בחפיץ שכזה ופחות מתוך אמונה שאכן יש לו מקום בבית שלי ובחיי. כמה ימים של שימוש ברמקול הקטן והלא יומרני הזה הפכו אותי מסקפטי למעריץ גדול של הפלטפורמה, ופתחו אצלי את התיאבון למוצר יותר מתקדם. שדרוג מהבחינה הזאת אפשרי לשני כיוונים: הכיוון הראשון הוא לקנות Google Home, רמקול גדול יותר, או Google Home Max, רמקול הרבה יותר גדול. הכיוון השני הוא הכיוון של מסכים חכמים: Google Home Hub, או הגרסה הגדולה, העדכנית והמתקדמת ביותר, Nest Hub Max, שאותה רכשתי בסופו של דבר.



Google Nest Hub Max (צילום: גד גניר)
אז מה זה בעצם מסך חכם? בדומה לרמקול חכם, מדובר בפלטפורמה המאפשרת גישה מהירה ל-Google Assistant. ההבדל המוחשי ביותר הוא שכאן החבילה כוללת לא רק רמקול אלא גם גם מסך מגע, המציג מידע שביקשתם, ושדרכו ניתן לשלוט במכשיר. בנקודה הזאת חשוב להדגיש: זה לא טאבלט. זה גם לא טאבלט נייח, וגם לא טאבלט מוגבל. זה פשוט לא טאבלט, וטאבלט לא יכול להחליף את זה. מה לגבי ה-Yoga Smart Tab? כן, המוצר הספציפי ההוא אמנם מתבסס על טאבלט, אבל בניסיון לשלב בין שני מוצרים נעשו בו פשרות בחויית השימוש גם כטאבלט וגם כמסך חכם. ה-Nest Hub Max הוא 100% מסך חכם. הוא אפילו לא מריץ אנדרואיד. הוא מריץ משהו שנקרא Google Cast, מעין שדרוג של מערכת ההפעלה של מכשירי ה-Chromecast, שהותאמה לשימוש במסכים חכמים.

להמשך קריאה

כזה יש לי: Google Home Mini

מאת
איכשהו, במשך שנים הצלחתי להתחמק משימוש בסייענים קוליים כדוגמת Google Assistant, אלקסה וסירי. אני מניח שהיה מצופה מצידי להיתלות בתירוצים של חשש מפגיעה בפרטיות, אבל הסיבה האישית שלי היתה יותר פרוזאית: נראה לי משונה להתחיל לעשות דברים באמצעות שימוש בקול שלי, ועוד באנגלית, במיוחד כשכל כך נוח לי פשוט לשלוף את הטלפון מהכיס ולעשות אותם דרכו. במסגרת הבלוג בדקתי השנה כמה רמקולים חכמים, כשהמשותף לכולם הוא שלא ניתן להפעיל בהם בישראל את הסייען הקולי שלהם, ומנקודת המבט הזאת, לא ראיתי בכך חסרון מהותי. לפני מספר שבועות, כשהגיעה אליי מערכת שלמה של Sonos לבדיקה, החלטתי שהגיע הזמן שאנסה להכריח את עצמי להבין מה אני מפסיד, והזמנתי Google Home Mini (מהדור הראשון), פיסת החומרה הזולה ביותר שניתן לרכוש כדי לעשות את מילותיי הראשונות בתחום.


גוגל הום מיני (צילום: גד גניר)
“הדרך הכי זולה לעשות את מילותייך הראשונות בתחום היא דרך הטלפון שלך, בור שכמוך” ירטון מגיב מספר 12 באתר הארץ. מגיב מספר 12 אכן צודק, אבל באותו זמן גם קצת טועה. Google Assistant הוכרז לצד הרמקול החכם של גוגל, ה-Google Home, כבר בחודש מאי 2016, והיה זמין למשתמשי מכשירי הטלפון של גוגל, פיקסל, כבר מהיום הראשון. לא חלף זמן רב ו-Google Assistant הפך לזמין גם עבור משתמשי סמארטפונים אחרים, וכיום קשה למצוא מכשיר אנדרואיד שהסייען של גוגל לא משולב בו. ולמרות הזמינות הגבוהה, עדיין יש שוני מהותי בין החויה של שימוש בסייען קולי בטלפון, לשימוש בו ברמקול חכם. ברירת המחדל ברוב הטלפונים היא ש-Google Assistant לא ייכנס לפעולה אם לא פתחתם את נעילת הסמארטפון. ניתן אמנם לשנות זאת, אבל דווקא הריחוק מהסמארטפון, המכשיר שכל כך קל להישאב בו להסחות דעת אחרות, עושה כאן את ההבדל. התקשורת מול Assistant מבוססת על בקשות ספציפיות ומענה עבורן: להפעיל פלייליסט, לשמוע את תחזית מזג האויר, להפעיל מזגן בבית, ועוד. כשזה על מסך הטלפון אתם חשופים להתראות להודעות מוואטסאפ, למייל, לאייקון של טוויטר שמפתה אתכם לבדוק מה חדש בפיד ומה לא. כשאתם מתקשרים עם רמקול, אתם מקבלים תשובה ושם זה נגמר. במובן מסויים זה מתחבר קצת לחויה של שימוש בשעון חכם, שמחבר את המשתמש רק להתראות שלו וחוסך, תיאורטית, את שליפת הסמארטפון מהכיס ואת הצלילה לתוך המסך. אפשר היה גם לחבר את היתרון הזה של הרמקול לסט הכלים של גוגל, Digital Well being, להגבלת השימוש בסמארטפון, אבל גוגל הסירה את המוטו “Dont be Evil” מהקוד האתי עבור עובדיה כבר ב-2018, כך שסביר להניח שיש ברצון של גוגל להפחית את זמן המסך שלנו איזשהו אינטרס וזה לא חלק מגישת ניו אייג’ כלשהי. 

להמשך קריאה

כזאת יש לי: Philips OneBlade Pro QP6520

מאת
לפני קצת יותר מחודש השיקה פיליפס בישראל את OneBlade, מכשיר לקיצור, עיצוב וגילוח הזקן ושיער הגוף. למי מכם שחווה כרגע תחושה מבלבלת של דה-ז’ה וו, הרשו לי להרגיע אתכם, יש לכך סיבה טובה: הדגם שפיליפס השיקה בישראל זהה לחלוטין לדגם הבסיסי ביותר שהושק בישראל כבר לפני למעלה משנה, ונמכר היטב גם בקבוצות הדילים בפייסבוק. ההבדל הוא בערכה, שכוללת כעת גם אביזר מיוחד לגילוח שיער הגוף, תוספת שלא היתה כלולה בערכות שנמכרו כאן באופן רשמי עד כה. סדרת OneBlade כוללת למעשה 4 דגמים עיקריים, כשכל אחד מהדגמים האלו מגיע במספר רמות אבזור שונות. לפני כשנה רכשתי לעצמי את הדגם הבסיסי ביותר בסדרה, ולאחרונה החלטתי להתחדש בדגם המתקדם והיקר ביותר, ה-OneBlade Pro QP6520.



Philips OneBlade Pro QP6520 (צילום: גד גניר)
לפני שנגיע לסנטר שלי, קצת אוריינטציה: מכשירי OneBlade מורכבים מידית ומלהבים מתחלפים. בעוד הלהבים עצמם זהים, הידיות נבדלות זו מזו בעיקר בעיצוב, בעוצמת הסוללה ובמשך זמן הטעינה שלה. הבדל נוסף בין שתי ידיות ה-OneBlade הסטנדרטיות לשתי הידיות המתקדמות יותר בסדרה, ידיות ה-OneBlade Pro הוא אביזר המצורף לשתיים האחרונות המאפשר שליטה על גובה חיתוך הזקן ב-14 רמות שונות. הדגם היקר ביותר כולל גם צג דיגיטלי שמציג את אחוזי הסוללה הנותרים עד שתצטרכו לחבר אותו שוב למטען.

להמשך קריאה

כזה יש לי: Xiaomi Notebook Air 13.3

מאת
בשבוע האחרון עלתה שיאומי לכותרות עם ההכרזה שמעתה והלאה היא מתחייבת לשמור על מרכיב רווח שלא עולה על 5% ממחיר המוצרים שהיא משווקת. במשך שנים שיאומי מכרה סמארטפונים, טאבלטים ומוצרי אלקטרוניקה אחרים עם מפרט נאה במחירים שוברי שוק, וההכרזה האחרונה היא הצהרת כוונות ייחודית ומעודדת מאוד, גם אם לא תחדש יותר מדי ספציפית אצל היצרנית הזאת. המחשבים הניידים של שיאומי שהראשונים שבהם הוצגו לפני כשנה וחצי, עומדים בקריטריונים שהציבו הסמארטפונים שלה: הם נראים טוב ובנויים כהלכה, מגיעים עם רכיבים איכותיים ונמכרים במחירים אטרקטיביים מאוד. מעבר לתמחור האטרקטיבי, דבר נוסף ששיאומי מתמידה בו הוא שפה עיצובית וממשקי משתמש שמזכירים מאוד את המוצרים של יצרנית אחרת, אמריקאית, אפל שמה. בעוד על הקונספט של מחשבים ניידים דקיקים עשויים מתכת קשה לאפל לטעון לבלעדיות, היצרנית הסינית החליטה הפעם כנראה לוודא שלאף אחד לא ישאר ספק מהיכן ספגה את ההשראה שלה, ובחרה בשם המוכר מדי לסדרת המחשבים הניידים שלה: “Xiaomi Notebook Air”.



Xiaomi Notebook Air 13.3. לא מחקתי את הלוגו, הוא באמת לא שם (צילום: גד גניר)
המחשבים של שיאומי מיועדים לשוק המקומי בסין, אך אתרי מכירות סיניים החלו בשנה האחרונה להציע את המחשבים לקונים מרחבי העולם. בחודש נובמבר האחרון החלטתי לנצל את ההנחות של ה-Black Friday כדי לרכוש לעצמי אחד כזה. בחרתי ב-Xiaomi Notebook Air 13, בגרסה עדכנית שהושקה בספטמבר האחרון במקביל לסדרה נפרדת של מחשבים ניידים (גם היא בעלת שם ועיצוב מוכרים, “Notebook Pro”) וסמארטפון הפרימיום שלה, Mi Mix 2.

להמשך קריאה

כזה יש לי (שנה אחרי): Lenovo YOGA A12

מאת
באוקטובר 2016, הכריזה Lenovo על ה-Yoga Book, טאבלט בתצורה המוכרת של סדרת yoga שלה, הכולל מקלדת ייחודית ההופכת למשטח ציור. ה-Yoga Book לא התיימר להוות תחליף למחשב נייד, אבל כלוח ציור המוצמד לטאבלט אנדרואיד משובח, היה לו את הקסם והייחוד שלו. מספר חודשים לאחר מכן, השיקה לנובו את אחיו התאום, המגודל ומעט מוגבל של אותו טאבלט, העונה לשם מלא החדשנות וההשראה “YOGA A12”.


אחיו התאום, המגודל ומעט מוגבל של ה-YOGA Book, ה-YOGA A12 (צילום: גד גניר)
על הנייר זה נראה כמו רעיון לא רע. ה-A12 הגיע עם מסך גדול יותר, מפרט טכני די דומה, ואפילו מחיר אטרקטיבי יותר. ובכל זאת, משהו השתבש במעבר מ-Yoga Book הנישתי אך מוערך, ל-A12. לפני שנה פורסמה באתר Android Police  ביקורת עם כותרת שלא משאירה הרבה מקום לספק בנוגע לדעתם על החפיץ הזה: “Lenovo Yoga A12 review: How can so many bad ideas fit in one tablet?“. גם ניצן סדן מכלכליסט שפרסם לפני מספר שבועות את הביקורת שלו ל-A12 הביע התלהבות בעיקר מהאומץ שהיה ללנובו להביא מוצר כזה לשוק. בשונה מאנשי משטרת האנדרואיד וסדן שקיבלו אותו לבדיקה בהשאלה למספר שבועות, את ה-A12 שעליו אספר לכם בפוסט הזה קניתי מכספי שלי לפני קצת יותר משנה. למרות שאני מסכים עם רוב הדברים שנכתבו עליו, זו עדיין אחת הרכישות המוצלחות ביותר שביצעתי. איך זה מסתדר?

להמשך קריאה

כזה יש לי: Xiaomi Mi Robot Vacuum

מאת
שוק השואבים הרובוטים מתחלק לשתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה היא שואבים זולים ו”טיפשים” (כדוגמת ה-A6 של ILIFE, דגמים ישנים יותר של ROOMBA, ואחרים) שמסתובבים בבית שלכם מתנגשים בקירות ועצמים, משנים כיוון ושואבים את כל הנקרא בדרכם, עד שהסוללה שלהם עומדת להתרוקן, ואז הם מתחילים במסעם חזרה לעבר עמדת הטעינה. שואבים רובוטיים יקרים יותר יודעים למפות את הבית שלכם ולייצר מסלול חכם ויעיל יותר בתוך הבית, כך שהרובוט יכסה את כל שטחו. המתקדמים מהקבוצה השניה אף מתחברים ל-Wifi בביתכם, וניתן לשלוט בהם באמצעות אפליקציה היישר מהטלפון. עד לפני שנה, החלוקה הזאת היתה די ברורה: 1500 עד 2000 ש”ח יקנו לכם שואב בסיסי יחסית שיעביר טאטוא סביר בבית שלכם. כל מה שצפונה מכך ואתם מתחילים להכנס לתחום של שואבים חכמים ויעילים יותר.



Xiaomi Mi Robot Vacuum (צילום: גד גניר)





מה קרה לפני שנה? לפני שנה שיאומי הציגה שואב רובוטי ראשון משלה, מסדרת מוצרי Mijia (“בית” בסינית), סדרת מוצרים לבית החכם הכוללת בין השאר גם קומקום חכם היודע לשמור על חום המים, מרכז שליטה באינפרא אדום עם מוצרי חשמל, מצלמות אבטחה, ומוצרים רבים אחרים שהמשותף להם הוא שניתן לגשת אליהם באמצעות אפליקציית הבית החכם של החברה. השואב הזה מתיימר להציע את מה שבכירי השואבים של Neato, סמסונג ו-IROBOT מציעים, בשליש עד חצי ממחירם. ה-Mi Robot Vacuum לא נמכר בחנויות ישראליות. לא ברשת ולא חנויות פיזיות. נכון לכתיבת שורות אלו תוכלו למצוא אותו בעיקר באתרי קניות סיניים. במשך חודשים הוא היה אצלי על הכוונת ובתקופה שלפני חג הרווקים הסיני, כאשר מחירו הגיע לשפל חדש, הזמנתי לעצמי אחד כזה.

להמשך קריאה

כזה יש לי: Xiaomi Smart Scale 2

מאת
בשנתיים-שלוש האחרונות הצלחתי לשמור על משקל הגוף שלי כפי שהוא: 89 ק”ג. בהתחשב בכך שהגובה שלי הוא 1.89 מטר, מדובר במשקל לא רע בכלל. בהתחשב בכך שאני לא מקפיד על דיאטה, ולא עושה שום פעילות גופנית סדירה, השמירה על המשקל הזה יכולה היתה להחשב כנס, אבל האמת שהיא מעידה בעיקר על זכרון טוב, מאחר ובמשך כל התקופה הזאת לא באמת שקלתי את עצמי. זה לא נובע מתסביכי משקל כלשהם. המשקל האחרון שקנינו לבית היה משקל של מותג Life שנרכש בסניף סופר פארם. לאחר מדידה אחת בערך, מספר שבועות לאחר הרכישה, המשקל הזה הפסיק לתפקד ופשוט לא טרחנו לרכוש אחד חדש.



Xiaomi Smart Scale 2 (צילום: גד גניר)





לפני כחודש נתקלתי במשקל החכם של שיאומי במסגרת קופונים שהתפרסמו באחת מקבוצות הדילים שאני עוקב אחריהן. בהחלטה אימפולסיבית, החלטתי ללכת על זה. לא היתה כאן קנייה מושכלת: בניגוד לסמארטפונים, אני ממש לא מבין במשקלים ולא מבין מה משקלים חכמים יודעים לעשות. מה שהביא אותי לקנות את המשקל הזה זה שילוב של מחיר שנראה לי לא יקר במיוחד, העובדה שמדובר במשהו שצריך בבית, ושיש לו אפליקציה, ודברים שיש להם אפליקציה עושים לי את זה באופן שאין בו בהכרח היגיון צרכני.

להמשך קריאה

כזה יש לי: Bobby Backpack

מאת
בדיוק לפני שנה הצטרפתי לראשונה בחיי כתומך לקמפיין בקיקסטארטר. השימוש במילים “הצטרפתי” במקום “שילמתי”, וב-“כתומך” במקום לקוח, יכולות ללמד משהו על האופן שבו אתר מימון ההמונים מאפשר לאנשים לרכוש מוצרים ממותגים לא מוכרים, לקבל אותם משמעותית מאוחר יותר מכל הזמנה אחרת של מוצרים על המדף (או לא לקבלם בכלל במקרים מסוימים), ועדיין להרגיש חלק ממשהו מיוחד, אינטימי, ומרגש יותר מסתם עוד הזמנה באיביי או באמזון.

Bobby Backpack, אין תאים חיצוניים (צילום: גד גניר)

ולמרות שאני מחזיק בגישה הסרקסטית הזאת כלפי קיקסטארטר, מסתבר שאני מטורגט באופן ממוקד בקמפיינים שהם מקדמים דרך פייסבוק. איכשהו, כמו במקרה של ה-Fidget Cube, הלינקים האלו צפים אצלי בפיד ללא הרף, כמו שטיפת מוח, עד שאני נכנע, נכנס ומנסה להבין במה מדובר לאחר שבועות של בליץ על תת המודע שלי. לא ברור לי למה זה קורה. מעולם לא עשיתי לייק לדף, מעולם לא עשיתי לייק או שיתוף לסטטוס של האתר, ואני לא נכנס באופן עקבי לאייטמים מאתרי טכנולוגיה בחו”ל המקדמים פרוייקטים חדשים. בניגוד למה שקורה עם מוצרים אחרים במימון המונים, עם Bobby Backpack של XD Design זה לקח בערך שבוע מרגע שהתמונות החלו להופיע אצלי בפיד ועד שהחלטתי להכניס את פרטי כרטיס האשראי שלי באתר.