אנדרואיד

כזה ניסיתי: Realme X3 Superzoom

מאת

במסגרת עלייתה ארצה, השיקה Realme בישראל שלושה מכשירים: שני מכשירי ביניים (אחד מהם הוא ה-6 Pro שסיפרתי לכם עליו) ומכשיר דגל לכל דבר העונה לשם המחייב X3 Superzoom. על שום מה סופרזום? ובכן, על שם הזום האופטי הבאמת מרשים שמציע המכשיר הזה, והחסר תקדים בטווח המחיר שלו. מה עוד מקבלים חוץ מזום אופטי? זו כבר שאלה מעניינת לא פחות.

Realme X3 Superzoom (צילום: גד גניר)

 ה-Realme X3 Superzoom  מתבסס על ערכת השבבים +Snapdragon 855, ערכת שבבים חזקה של מכשירי דגל למהדרין, בארכיטקטורת 7 ננו מטר, עם שמונה ליבות (אחת במהירות 2.96 גיגה הרץ, שלוש במהירות 2.42 גיגהרץ, ועוד ארבע במהירות 1.78 גיגהרץ). למעשה, מדובר בגרסה מעודכנת של ערכת השבבים Snapdragon 855 שהיתה החזקה ביותר בקטלוג של קוואלקום בשנה שעברה. הכל טוב ויפה, אבל קוואלקום כבר השיקה בינתיים את Snapdragon 865, שעל הנייר אמנם מציעה ברוב הפרמטרים ביצועים די דומים, אבל גם תומכת ברשתות דור חמישי, בעוד ה-+855 לא. מה זה אומר בפועל, כיום? כלום. מפעילות הסלולר בישראל מתחילות בימים אלו לשווק את רשתות הדור החמישי במכירה מוקדמת, אבל ככל הנראה בשנתיים הקרובות הפריסה של השרתות האלו תהיה עדיין די דלילה לכן מההיבט הזה, בטווח הקרוב אין לתמיכה או חוסר תמיכה משמעות אמיתית. אם אתם מתכננים לקשור את גורלכם בגורל המכשיר הזה ולהחזיק אותו ליותר שנים (אני לא אומר את זה בציניות חלילה) אז, אולי, תרגישו בסיטואציות מסוימות, שאנשים סביבכם מקבלים חויית אינטרנט מהירה יותר, אבל בכל מקרה, כרגע לא הייתי נותן לעניין הזה להפוך לשיקול המרכזי בבחירה או פסילה שלו המכשיר הזה.

כזה ניסיתי: POCO F2 Pro

מאת

ברבעון האחרון של 2017 יצרניות הסלולר קבעו רף חדש. זה לא היה רף טכנולוגי או שימושי חלילה, כי אם רף צרכני: לראשונה פרצו אפל וסמסונג את מחסום ה-1000 דולר בתמחור מכשירי הדגל שלהן באותה תקופה, ה-iPhone X וה-Galaxy Note 8. הפוקופון, המכשיר הראשון ממותג המשנה של שיאומי קרא תיגר על הטרנד הזה, עם תג מחיר מטריל של כ-300 דולר בלבד. הוא לא היה מושלם ובמונחים טכנולוגיים קשה להגיד שהיה בר השוואה למכשירי הדגל של אפל וסמסונג, אבל כמו מכשירים רבים של שיאומי, ואולי יותר מכולם, הציע יחס עלות-תמורה פנטסטי. למרות שנמכר יפה, ב-2019 לא יצא לשוק פוקופון חדש. השנה, המותג שהספיק להתנתק משיאומי ולהתחיל לתפקד כחטיבה נפרדת עושה קאמבק עם כמה מכשירים, כשהחזק מביניהם, ה-POCO F2 Pro  עשה עלייה ארצה. האם יש לו את מה שנחוץ כדי לשחזר את הקסם של הדגם הקודם?


POCO F2 Pro (צילום: גד גניר)

ברמת המפרט הטכני, מציע הפוקופון החדש פחות או יותר מה שמציע Mi 10: ערכת השבבים Snapdragon 865, החזקה ביותר כרגע בקטלוג של קוואלקום וכזאת התומכת ברשתות דור 5. כפי שכבר ציינתי במכשיר דור 5 הקודם שבדקתי, וכפי שאמשיך לציין עד שזה כבר לא יהיה רלוונטי, או עד שיימאס לי: ייקח זמן עד שתמיכה או העדר תמיכה ברשתות דור 5 יהפוך לרלוונטי עבור משתמשים בישראל. המפעילות עדיין לא מציעות רשת שכזאת וגם לאחר ההכרזה יחלפו כמה חודשים, במקרה הטוב, עד שתוכלו להנות ממהירויות גלישה מסחררות. דור חמש או לא דור חמש, זה לא משנה את העובדה שמדובר בערכת שבבים חזקה מאוד שמאפשרת ביצועים מרשימים מאוד שהופכים את המכשיר לאידיאלי לגיימינג. חלק מעניין הביצועים קשור למערכת קירור נוזלי מתקדמת, עם תא אידוי ושכבות גרפין וגרפיט שמפזרים את החום שמייצרת ערכת השבבים. POCO F2 Pro אכן לא מתחמם בצורה משמעותית, גם לא בשימוש אינטנסיבי ומעבר לשיפור בביצועים זה יתרון ששומר על בריאותו לאורך זמן. המכשיר נמכר בישראל בשתי גרסאות: האחת שבדקתי עם זכרון RAM בנפח 6 גיגה ואחסון בנפח 128 גיגה, והשניה עם 8 גיגה RAM ו-256 גיגה אחסון. שתי הגרסאות, בניגוד לפוקו הראשון, לא מאפשרות הרחבת אחסון באמצעות כרטיס זכרון.


כזה ניסיתי: Samsung Galaxy A71

מאת

את היחסים שלי עם סדרה A של סמסונג ניתן להגדיר כיחסי שנאה-שנאה. למה הרגשות השליליים לסדרה שבסופו של דבר נמכרת יפה בשוק הישראלי? משום שמאז ומעולם היתה לי תמיד היתה לי תחושה שמדובר בסדרה שבאמצעתה סמסונג “מענישה” את לקוחותיה שבחרו לחסוך כסף ולא ללכת על מכשירי הדגל שלה. 

למי שעד כה, בצדק, לא טרח להתעניין בדקויות של קטלוג המכשירים של סמסונג, קצת רקע: סדרה A מוגדרת כסדרת Upper-Mid, הרף העליון של מכשירי הביניים שלה. לפרק זמן מסוים שיווקה סמסונג מכשירים מהסדרה הזאת תחת הסלוגן הבעייתי “יותר ממה שאתם צריכים”, כדי לטשטש את העובדה שמדובר במכשירי ביניים, אבל בסופו של דבר זה מה שהם היו, מכשירי ביניים, עם מצלמה סבירה בלבד ביצועים שמתאימים למכשירי ביניים וברוב המקרים גם סוללה שאינה מרשימה בצורה יוצאת דופן. תוסיפו לכך את העובדה שהמכשירים תומחרו ברמת מחירים גבוהה משמעותית מזו של אופציות לא פחות טובות בשוק, ואת העובדה שסמסונג הכניסה למכשירים האלו מעין מומים שפגעו בחויית השימוש, ותקבלו שורה של סיבות טובות להתעצבן עליה בכל פעם מחדש. ואז הגיע ה-A71, הדור האחרון של מכשירי הביניים של החברה והצליח לעשות את מה שלא קרה עד כה: לגרום לי, תחזיקו חזק, להנות ממכשיר מסדרה A. איך זה קרה?

Samsung Galaxy A71 (צילום: גד גניר)

סמסונג A71 מתבסס על ערכת השבבים Snapdragon 730 של קוואלקום, ערכת שבבים שניתן לפגוש בלא מעט ממכשירי הביניים החזקים של השנה החולפת, ביניהם Galaxy A80 של סמסונג ו-Mi 9t של שיאומי. סמסונג שידכה לערכת השבבים הזאת זכרון RAM בנפח נדיב שהופך לסטנדרט במכשירי ביניים לאחרונה, 6 גיגה, ואחסון נדיב בנפח של 128 גיגה (שניתן אף להרחבה באמצעות כרטיס זכרון). המכשיר מריץ את אנדרואיד בגרסה 10, הגרסה העדכנית ביותר שלה,כשמעליה הממשק המעיק של סמסונג. יש לסמסונג עוד דרך ארוכה עד שהממשק הזה יהפוך למהנה לשימוש, דרך שבכלל לא נראה שהיא מתכוונת לבצע, ובכל זאת, פה ושם יש סימנים לאופטימיות: נוכחותה של ביקסבי, הסייעת שאף אחד לא רוצה לעשות בה שימוש הולכת ומצטמצמת וניתן לחמוק ממנה ומהפעלתה עם פחות מאמץ מבעבר. מעבר לכך, למי שתמיד התלונן על נטייתה של סמסונג להתקין המון אפליקציות מיותרות על המכשיר, אז הנה בשורה: בחודשים האחרונים מאפשרת סמסונג למשתמש לבחור במהלך הגדרת המכשיר אילו אפליקציות לא יותקנו מראש, נחמד. מה שיותר נחמד זה הביצועים. המכשיר הזה מתפקד נהדר, ובשימוש יומיומי לא מורגשת איטיות כלשהי. Galaxy A71 יציב, זריז ואינו מגמגם בשום סיטואציה.


כזה ניסיתי: Redmi Note 9S

מאת

אם יש משהו ששיאומי עקבית בו, זה חוסר העקביות בקטלוג דגמי הסמארטפונים שלה. מסביב לסדרות הקבועות שלה, צצים להם מדי שנה דגמים חדשים והסתעפויות של סדרות עם תוספות של אותיות שלא ברור מה המשמעות שלהן והאם תהיה להסתעפות הזאת המשכיות ומתי. נסיון ההתעללות האחרון שלה במי שמנסה למצוא הגיון בהיררכיית המכשירים שלה הוא ה-Redmi Note 9S. הדגם בעל השם הייחודי הושק בחגיגות יום השנה העשירי להיווסדה של היצרנית הסינית בשישי לאפריל. ה-S בשם המכשיר מייצגת את העובדה שמדובר במהדורה מיוחדת (ובנוסף הוכרזה מהדורה אפילו יותר מיוחדת, עם חריטת האותיות MFF, ראשי התיבות של Mi Fan Festival שיוצרו ממנה 2020 יחידות בלבד) אבל בשוק ההודי הוא בכלל נמכר כ-Redmi Note 9 Pro, שם הדגם הסטנדרטי והמוכר. בינינו, למשתמש הממוצע כל החגיגות והשינויים השרירותיים בשמות לא אמורות לשנות משהו. למרות החגיגות מדובר עדיין במכשיר ביניים, והכי חשוב שהוא יעבוד כמו שצריך ולא יעלה הרבה. ה-Redmi Note 9S מצליח באופן מלא רק באחת משתי המשימות האלו.


Redmi Note 9S  (צילום: גד גניר)

ערכת השבבים עליה מבוסס Redmi Note 9S היא Snapdragon 720G, ערכת שבבים מהסדרה של קוואלקום שמיועדת לרף העליון של מכשירי ביניים וכוללת מעבד בעל 8 ליבות, שתיים מהן הפועלות במהירות 2.3 גיגהרץ ומיועדות למשימות תובעניות, ועוד 6 ליבות במהירות 1.8 גיגהרץ המיועדות לפעולות שגרתיות. את ה-Redmi Note 9S ניתן להשיג בשתי תצורות זכרון: התצורה שבדקתי, עם זכרון RAM בנפח 4 גיגה ואחסון בנפח 64 גיגה, ותצורה הכוללת זכרון RAM בנפח 6 גיגה ו-128 גיגה של אחסון. מערכת ההפעלה שרצה על החומרה הזאת היא MIUI 11, המבוססת על אנדרואיד 10. לרוב, MIUI מצליחה לעשות פלאים גם עם מפרטים טכניים דלים יותר. איכשהו, ב-Redmi Note 9S, למרות המעבד הלא חלש, למרות ה-“S” בשם, הדברים חורקים. רוב הזמן הכל עובד כשורה אך לעיתים קרובות מדי המכשיר נוטה לעצור לרגע לחשוב: לפעמים זה בפתיחת אפליקציה כלשהי, לפעמים זה בחזרה למסך הבית, לפעמים זה בניסיון לשתף משהו, לפעמים סתם לוקח למקלדת שניות ארוכות לעלות ותמיד תמיד תמיד זה מעצבן וקורה בזמן הלא נכון. בשבוע שעבר הבת הקטנה שלי עשתה את צעדיה הראשונים. נדרשה מגפה כלל עולמית כדי שאהיה בבית ואראה את זה קורה. האם יש תיעוד למאורע? כן, אבל רק של הפעם השניה שהלכה. בפעם הראשונה הרדמי נתן לי להתרכז ברגע ולצפות בו בעיניים שלי ולא דרך המסך כי אפליקציית המצלמה נפתחה רק לאחר מספר לא סביר של שניות. ייתכן שהאיטיות קשורה לנפח זכרון ה-RAM שמאפשר השארה של פחות אפליקציות פתוחות ברקע, אבל כבר יצא לי לבדוק בעבר מכשירים עם זכרון בנפח כזה שתפקדו נהדר, גם כאלו של שיאומי. נותר לקוות שמדובר בסה”כ במשהו שייפתר עם עדכוני תוכנה עתידיים, אבל בינתיים מדובר בתופעה שממש מפריעה בשימוש היומיומי במכשיר.


כזה ניסיתי: Samsung Galaxy Z Flip

מאת
האם אני נהנה מהתשומת לב שאני זוכה לה מהסביבה כשאני בוחן חפיץ ייחודי או נחשק במיוחד? לא אכחיש. לא נעים להודות בכך, אבל תחושת הסיפוק האינפנטילית שלי ממבטים מסוקרנים של אנשים זרים לעבר המוצר שאני בודק היא משהו שטרם הספיק לחלוף אצלי. ה-Samsung Galaxy Z Flip, הוא ככל הנראה הדוגמה הקלאסית למכשיר מהסוג הזה, אבל איתרע מזלו, ומזלי, והוא הגיע אליי כשכבר הורו לנו לעבוד מהבית ובפעמים הבודדות שכן יצאתי החוצה, הגאדג’ט היחיד שעניין את המעטים שסובבים אותי היה מסכת N95. 



Samsung Galxy Z Flip (צילום: גד גניר)


האמת שאולי עדיף ככה: כשמנטרלים את הרעשים מסביב, קל יותר לבחון את המוצר הזה בפני עצמו. נכון, מי שרוכש כיום טלפון עם מסך מתקפל, באיזורים הגבוהים של פירמידת הצרכים האישית שלו נמצא הצורך למשוך תשומת לב. מצד שני, כמו טרנדים עיצוביים רבים, גם הטרנד הזה ימצא ככל הנראה את דרכו בתוך מספר חודשים גם אל מכשירים זולים יותר, ובשלב הזה הרוכשים שלו וודאי ישאלו את עצמם מה הם קנו מעבר לצעצוע מלהיב.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy S20 Ultra

מאת
גם אם עבור רובנו, המצלמות שבסמארטפונים תפסו את מקומן של מצלמות קומפקטיות, האחרונות עדיין מחזיקות ביתרון משמעותי אחד: זום, היכולת להתקרב לאובייקט מרוחק. 20 שנים של התפתחות מטאורית כמעט בכל היבט של אמנות הצילום אמנם לא הספיקו לתעשיית הסלולר להדביק לחלוטין את הפער בכל מה שקשור לסוגיה הספציפית הזאת, אבל נראה שגם זה הולך להשתנות. זה לא שיצרניות סלולר לא ניסו זאת בעבר: כבר ב-2006 הציגה נוקיה טלפון עם זום אופטי כפול 3, אבל הוא היה היוצא מן הכלל, ויצרניות אחרות לא הלכו בעקבותיה. המעבר של השוק לסמארטפונים בעלי גוף דקיק שאין בו מקום למערך אופטי ראוי רק סיבך את האתגר הטכני הזה. השנה, כך נראה, יותר ויותר יצרניות הגיעו למסקנה שהגיע הזמן לפרוץ את המכשול הזה, וביניהם גם יצרנית הסלולר הגדולה ביותר בשוק נכון לכתיבת שורות אלו, סמסונג.



מערך הצילום הראשי של Galaxy S20 Ultra (צילום: גד גניר)

כמו בשנה שעברה, גם השנה השיקה סמסונג את סדרת מכשירי הדגל שלה בשלוש וריאציות עיקריות. בניגוד לשנה שעברה, השנה החליטה סמסונג לוותר על מיתוג הדגם הזול ביותר כדגם נפרד ומשתלם, וכמו אפל הפכה אותו לדגם הבסיס בסדרה, Galaxy S20. בנוסף לו, השיקה דגם מוגדל ומעט מתקדם יותר, ה-Galaxy S20 Plus, ואת ה-Galaxy S20 Ultra, המכשיר אותו קיבלתי לבדיקה, שהוא הדגם המתקדם והיקר ביותר מהשלישיה, ומטבע העניינים גם המעניין ביותר.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi Note 10

מאת
כדור הארץ עגול, חיסונים מצילים חיים, השב״כ לא באמת רצח את רבין, והאמריקאים אכן נחתו על הירח. על כל אלו יש יותר השגות מאשר על עובדה אחת שאין עליה עוררין: מי שרוצה סמארטפון עם מצלמה באמת טובה, חייב ללכת על מכשיר דגל. ה-Mi Note 10 של שיאומי קורא תיגר על העובדה הזאת ומגיע עם מערך הצילום המתקדם ביותר של החברה, למרות שלפי ההגדרות היבשות אינו באמת מכשיר דגל. 



מערך הצילום המתקדם של Xiaomi Mi Note 10 (צילום: גד גניר)
סדרת Mi Note של שיאומי דווקא החלה את דרכה לפני 5 שנים כסדרת מכשירי פרמיום, מכשירים ששמים את הדגל במכשירי דגל, עם ערכות השבבים החזקות ביותר, הגימור היוקרתי ביותר וכמובן גם מערכי הצילום הטובים ביותר בקטלוג החברה. במסגרת חוסר העקביות שמאפיינת כל כך טוב את קטלוג החברה, לאחר שני מכשירי Note בלבד, השהתה את השקת הדגמים בסדרה הזאת והתמקדה בסדרות אחרות. ב-2017 השיקה
את ה-Mi Note 3 הפעם דווקא עם ערכת שבבים של מכשיר ביניים אבל עם מערך צילום זהה לזה של מכשיר הדגל דאז של שיאומי, ה-Mi 8.

ה-Mi note 10 (כן, הם קפצו שבעה מספרים קדימה, אין לי הסבר לזה) לוקח את הקו הזה ומקצין אותו. מערך הצילום שלו מתקדם יותר מזה של מכשירי הדגל הנוכחיים של החברה, אבל ערכת השבבים שלו על הנייר חלשה יותר משלהם: מדובר ב-Snapdragon 730G של קוואלקום, המיועדת לרף העליון של מכשירי ביניים, אותה ערכת שבבים שניתן למצוא גם ב-Mi 9T של החברה. היא אמנם לא מציגה מהירויות שעון מסחררות כמו אלו של סדרה 8XX של יצרנית ערכות השבבים האמריקאית, אבל היא מנסה לכפר על כך באמצעות מעבד גרפי מובנה חזק שאמור לאפשר לה לאזן בין חסכון מסוים באנרגיה, ביצועים טובים בשגרה ועוצמה שתספיק לגיימינג ברמה גבוהה (ביחס לסמארטפון). באשר לגיימינג – היא בהחלט מצליחה: PUBG זיהה באופן אוטומטי את חומרת המכשיר ככזאת המאפשרת הרצה של המשחק בהגדרות התובעניות ביותר שלו. זה לא רק עניין פורמלי, הוא בהחלט הריץ בצורה חלקה את PUBG ומשחקים אחרים, כשההבדל היחיד מהבחינה הזאת בינו לבין מכשירי דגל בא לידי ביטוי בזמני טעינה ראשונית איטיים יחסית של המשחקים. פרט לכך, בשימוש יומיומי Mi Note 10 היה זריז ותפקד נהדר. זכרון ה-RAM מגיע בנפח 6 גיגה, והאחסון שאינו ניתן להרחבה מגיע בנפח נאה של 128 גיגה.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Lenovo Yoga Smart Tab

מאת
בעוד סמסונג ואפל מנסות לשמר את עסקי הטאבלטים שלהן בחיים ע”י ניסיון למתג אותם כתחליפי מחשבים ניידים, לנובו בחרה לכוון את אסטרטגיית המין הפולש שלה לקטגוריה אחרת: מסכים חכמים. למען הסדר הטוב, כשאני אומר “מסכים חכמים” אני לא מתכוון לטלויזיות, אלא ל-Smart Home Hubs, הגרסה בעלת המסך של רמקולים חכמים. במובן מסוים הניסיון של לנובו לחבר בין השניים מתבקש. מסכים חכמים הם אמנם מוצרים נטולי כל יכולת להתנייד, אבל בסופו של דבר מדובר במסך שמציג מידע רלוונטי למשתמש ספציפי מיוזמתו או לפי דרישה, משהו שאין סיבה שטאבלט לא יוכל לבצע גם. מה שלנובו עשתה, זה לקחת טאבלט אנדרואיד מסדרת Yoga, ולשלב בו את Google Assistant Ambient Mode וכך הגיע לעולם ה-Lenovo Yoga Smart Tab. 


Lenovo Yoga Smart Tab מציג את Google Assistant Ambient Mode (צילום: גד גניר)



אז מה זה בעצם Google Assistant Ambient Mode? זהו למעשה המידע שמסכים חכמים בדר”כ מציפים למשתמש: עדכוני מזג אויר, עומסי תנועה באיזור, מידע על הלו”ז היומי, רשימת מטלות, מדיה שהטאבלט מנגן באותו רגע וכל שירות אחר שניתן לקבל עליו מידע דרך Google Assistant. המידע הזה לא מוצג באופן קבוע על המסך, אלא רק כשמקישים עליו. בשאר הזמן, הוא יכול להציג שעון גדול בתאורה נמוכה כדי לחסוך סוללה. לחילופין, ניתן להגדיר שכאשר מחברים אותו לטעינה, הוא יתחיל להציג אלבומי תמונות שלכם מ-Google Photos וישמש כמסגרת תמונות דיגיטלית המחוברת לאינטרנט. באורח פלא, למרות שבכל מקום בתפריטים של Google Assistant צוין במפורש שמסגרת התמונות הדיגיטלית תעבוד רק כשמחברים את הטאבלט לטעינה, המסגרת פעלה גם כשלא עשיתי כך. כיאה לטאבלט המשמש גם כמסך חכם, ניתן להפעיל דרכו את Google Assistant ולשאול אותו שאלות: לחיצה על הלוגו על המסך מפעילה את המיקרופון, ואז ניתן לבקש (באנגלית, עברית, נכון להיום אינה נתמכת) מהסייען הוירטואלי של גוגל לקבל מידע על כל נושא שתבקשו, כמו גם לשלוט על מוצרי בית חכם במידה ויש לכם כאלו שמחוברים לאקו סיסטם של גוגל. ניתן לוותר כמובן גם על הלחיצה על הלוגו, להגדיר את זיהוי הקול האוטומטי, ואז הסייען יהיה זמין לפקודות קוליות בכל עת. המיקרופון הציג רגישות מרשימה וזיהה היטב את הקול שלי ואת מה שרציתי לשאול, כמעט ללא שגיאות.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Redmi Note 8 Pro

מאת
הביקורת הזאת על Redmi note 8 Pro היתה צריכה להיפתח בהסבר על מה שמבדיל בין דגמי ה-Redmi Note לבין דגמי ה-Pro. הבעיה ששיאומי היא כנראה היצרנית עם קטלוג הסמארטפונים הכי לא עקבי בעולם. גם אם מבודדים את סדרת מכשירי ה-Redmi Note מג’ונגל המכשירים האחרים של החברה, עדיין כאן קשה להבין את האסטרטגיה שלה ומה בדיוק מבדיל ביניהם. לפעמים ה-Pro התייחס למכשיר עם ערכת שבבים של יצרנית אחרת מזו של ערכת השבבים במכשיר ה-Redmi Note הרגיל, לפעמים היה מדובר באותה יצרנית אבל בערכת שבבים מעט משודרגת, בחלק מהשנים לא טרחה בכלל להציג גרסת Pro ובחלק מהשנים השיקה רק את גרסת ה-Pro. ומה השנה? לאחר מספר שנים בהם דבקה בערכות השבבים של קוואלקום האמריקאית, חזרה שיאומי אל מדיהטק הטייוואנית לטובת ה-Redmi Note 8 Pro.

Redmi Note 8 Pro (צילום: גד גניר)
למעשה, על הנייר, ערכת השבבים של מדיהטק מציגה מספרים דומים לאלו של הגרסה הזולה יותר, שדווקא מגיעה עם ערכת השבבים של קוואלקום. שתיהן בעלות 8 ליבות ומהירויות הליבות די דומות. אז למה אני מתעכב דווקא על הנקודה הזאת? ובכן, לערכת השבבים יש השפעה מכרעת על חויית השימוש במכשיר, על הביצועים שלו, היציבות ועל צריכת החשמל שלו. לאור ניסיון העבר עם מעבדי החברה שבדר”כ מספקת ערכות שבבים ליצרניות סיניות יותר אנונימיות משיאומי, הגעתי לביקורת הזאת מוכן לנורא מכל. בשבועיים הראשונים לשימוש במכשיר חששותיי התאמתו: אפליקציות פופולריות כמו וואטסאפ ופייסבוק מסנג’ר נטו לקרוס לעיתים קרובות מדי וחויית השימוש במכשיר היתה מתסכלת מאוד. עדכון גרסה שהגיע לפני שהתייאשתי סופית מהמכשיר, שיפר את המצב מהקצה אל הקצה: ה-Redmi Note 8 Pro הפך בבת אחת למכשיר זריז, יציב ואפילו כזה שלא נוטה לזלול את הסוללה. מספר ימים לאחר מכן הגיע שדרוג תוכנה נוסף, הפעם מ-MIUI 10 ל- MIUI 11, מערכת ההפעלה מבוססת האנדרואיד של שיאומי. גרסת האנדרואיד אגב לא השתנתה ונותרה גרסה 9, אבל המכשיר נותר גם אחרי השדרוג הזה זריז ויציב. חלק מהקרדיט להתנהגות המופתית הולך אל זכרון ה-RAM המרווח בנפח של 6 גיגה (זה נפח ה-RAM הבסיסי והקטן ביותר עבור דגם ה-Pro), שמאפשר השארת יותר אפליקציות פתוחות ברקע, מה שחוסך המתנה לטעינתן מחדש. האחסון המובנה ב-Redmi Note 8 Pro עומד על 64 גיגה, הניתנים להרחבה באמצעות כרטיס זכרון.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: LG G8X ThinQ

מאת
2019 אמורה היתה להיות השנה של המכשירים עם המסכים המתקפלים. בסוף פברואר הציגו שתי יצרניות הסלולר הגדולות בעולם, וואווי וסמסונג את המכשירים הראשונים שלהם שאמורים היו להגיע אל החנויות זמן קצר לאחר מכן. ואז, דברים החלו להשתבש: ה-Galaxy Fold שנשלח אל מבקרי טכנולוגיה בחו”ל, סבל מתקלות הקשורות למנגנון הקיפול המורכב, מה שגרם לסמסונג לעכב את הפצת המכשיר כדי לתקן את התקלות. את השקת המכשיר של וואווי קלקל בעיקר הצו הנשיאותי של טראמפ שאוסר על עסקאות בין חברות אמריקאיות לחברות סיניות. המכשיר אמנם הגיע לשוק, אבל בלי האפליקציות של גוגל, מה שהפך אותו לבלתי אטרקטיבי עבור חלקים גדולים מהעולם. בינתיים, ישבו ב-LG ושקדו על דרך קצת פחות הרפתקנית להשתלב בטרנד הזה, מה שהוליד את ה-LG G8X ThinQ: מכשיר מתקפל ללא מסך מתקפל.



LG G8X ThinQ (צילום: גד גניר)
טכנית, לא מדובר אפילו במכשיר מתקפל של ממש: ה-LG G8X ThinQ הוא סמארטפון שבאריזה שלו אתם מקבלים קייס גדול עם מכסה, שקויו הכלליים מזכירים קצת את הקייס שקניתם לאמהות שלכם ב-ebay, מאלו שניתן להכניס לתוכם כרטיסי אשראי. הייחוד בקייס הזה הוא שהוא כולל מסך נוסף בחלקו הפנימי, והמסך הזה מתחבר באמצעות חיבור פיזי אל הסמארטפון עצמו. זה לא ממש כמו במכשירים של וואווי וסמסונג כי בעוד אצלן פתיחת המכשיר חושפת מסך אחד גדול, כאן יש שני מסכים עם הפרדה ברורה בין שניהם, ולכן לא ניתן לעבוד על אפליקציה במסך אחד גדול. מצד שני, נראה ש-LG ניסתה למצוא כל דרך להצדיק את המסך הנוסף, ותפרה חליפה שלמה של אפשרויות שעושות שימוש בעובדה שהמכשיר הזה מגיע עם שני מסכים. אז מה אפשר לעשות עם שני מסכים? ניתן לעבוד על מסך אחד מלא, ובמסך השני לפרוס את המקלדת. באותה צורה, במשחקים תומכים, ניתן להציג את המשחק על המסך המשני ועל המסך הרשמי להציג גיים פאד וירטואלי. שתי האפשרויות האלו נראות נפלא בתיאוריה, אבל בשימוש בפועל זה לא באמת שינה לי את החיים. אישית, לא חיכיתי כל חיי למקלדת וירטואלית גדולה יותר, וגיים פאד וירטואלי אינו נוח הרבה יותר מפקדי מגע על המסך עצמו. אפשרות מיותרת נוספת היא היכולת לקפל את המסך אחורה עד הסוף, לצלם סלפי, ולהציג את ממשק המצלמה גם על המסך השני. לא ברור לי על איזה צורך הפיצ’ר הזה עונה, אבל שיהיה.

להמשך קריאה