אנדרואיד

כזה ניסיתי: OnePlus 7T

מאת
ההשקה הראשונה של OnePlus לשנת 2019 הציגה תפיסה חדשה. אם עד כה נהגה להתמקד סביב דגם אחד בלבד בכל השקה, הרי שהפעם, הכריזה על שני מכשירי דגל: לצד ה-OnePlus 7 שהיווה התפתחות אבולוציונית די מינורית של מכשיר הדגל הקודם שלה משנה שעברה, הציגה החברה את OnePlus 7 Pro, מכשיר משמעותית יקר יותר שמציג שדרוגים מהותיים במסך, במצלמה ובעיצוב. השקה של יותר מדגם אחד אינה נוהג יוצא דופן בשוק הסלולר ורוב היצרניות נוקטות בגישה הזאת, אבל במקרה של OnePlus זה היה צעד חריג. עד לאותה נקודה נהגה החברה להשיק מכשירים איכותיים וחפים מגימיקים או טרנדים שעשויים היו לייקר אותם. ה-Pro נכנס בכל הכוח לטריטוריית מכשירי הפרמיום בניסיון לפתות לקוחות חדשים, כאלו שמסך עם שוליים קמורים עושה להם את זה, ומצלמה קופצת נראית להם כמו פתרון לגיטימי כדי להעלים את מגרעת המסך. עם כל הכבוד לרצונה של וואנפלוס למשוך קהלים חדשים, דווקא בביקוש לדגם הסטנדרטי, לא ה-Pro, היה ל-OnePlus קשה יותר לעמוד, וצרכנים רבים שביקשו לרכוש אותו נתקלו בשבועות הראשונים בעיכובים באספקה. בסבב ההשקה השני שלה לשנת 2019, הציגה OnePlus  שוב שני מכשירים, שוב דגם סטנדרטי ודגם Pro. הפעם, בעוד דגם ה-Pro החדש זכה בעיקר בערכת שבבים מעודכנת, ה-OnePlus 7T שהגיע אליי לביקורת, קיבל במסגרת הרענון החצי שנתי חלק מהפינוקים שאפיינו את דגם ה-Pro הקודם.


OnePlus 7T (צילום: גד גניר)
בגזרת המפרט הטכני, OnePlus 7T ממשיכה לצייד את מכשיריה בחומרה המשובחת והעוצמתית שניתן למצוא על המדף: ערכת השבבים החדשה והחזקה ביותר בקטלוג של של קוואלקום, ה-+Snapdragon 855, גרסה עדכנית של Snapdragon 855  שעליה התבססו רוב מכשירי הדגל של 2019, רק עם מהירות שעון מעט גבוהה יותר. זכרון ה-RAM מתחיל מהנפח המאוד נדיב של 8 גיגה, והאחסון מ-128 גיגה שאינם ניתנים להרחבה, כאשר קיימת גם גרסה עם אחסון בנפח 256 גיגה אם צפוף לכם. כבר שנים שלא נתקלתי במכשיר של OnePlus שמגמגם או מפגין איטיות כלשהי, וגם המכשיר הזה לא שובר את הרקורד הנאה. בשום מצב לא תמצאו אותו לא מוכן, תמיד מגיב בזריזות, לא נתקע, הכל פשוט עובד ועובד טוב. על החומרה הזאת רצה Oxygen, גרסתה של OnePlus למערכת ההפעלה אנדרואיד. גרסת האנדרואיד כאן, אם תהיתם היא הגרסה העדכנית ביותר, גרסה 10. Oxygen היא אחת ההתאמות האהובות והמוצלחות ביותר של יצרנית למערכת ההפעלה אנדרואיד ולא במקרה: היא קלילה, לא תמצאו עליה שום אפליקציית צד ג’ שמותקנת עליה מראש, וגם האפליקציות הבסיסיות שלה הן בעיקר של גוגל. מצד שני, היא כוללת מגוון רחב מאוד של יכולות התאמה אישית של מראה התפריטים והממשק, אופן הניווט בו ואפילו שליטה על תבנית הרטט, והכל נגיש ומסודר בצורה מאוד הגיונית. אחד הפיצ’רים האהובים עליי ב-Oxygen הוא מצב הקריאה המתקדם, שכבר קיים במכשירים קודמים של החברה, אך כאן הוא הפך לקצת יותר מסתם פילטר שחור לבן למסך: ב-OnePlus 7T נוספה גם היכולת לבחור בין שני מצבי קריאה: השחור ולבן הקלאסי או צבעוני המותאם לקריאה, או במילים אחרות צבעוניות מאוד מרוסנת שאמורה לאפשר קריאה נוחה. רוצים להתרכז בקריאה? ניתן להגדיר אפילו שבזמן שמצב קריאה מופעל, לא יוצגו תצוגות מקדימות של התראות. מעבר לכך, ניתן להגדיר אפליקציות ספציפיות שיפעילו אוטומטית את מצב הקריאה.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Huawei Y9 Prime 2019

מאת
הסנקציות האמריקאיות שהוטלו על Huawei קובעות כי כל מכשיר חדש שהיצרנית הסינית תשיק מעתה והלאה, לא יוכל לעשות שימוש בטכנולוגיות אמריקאיות. האיסור הבעייתי ביותר במסגרת הסנקציות האלו הוא העובדה שוואווי אינה יכולה להתקין על מכשיריה החדשים את אפליקציות גוגל, חלק בלתי נפרד מחויית השימוש במכשיר אנדרואיד, עבור כל משתמש מחוץ לסין. אחד המכשירים שהצליח לחמוק מאימת הסנקציות האלו, פשוט בגלל שהוכרז לפני מספר חודשים, הוא Y9 Prime 2019, מכשיר באמצעותו מקווה עדיין וואווי לנגוס בפלח השוק שנשלט כרגע ע”י מכשירים מסדרה A של סמסונג, ומכשירי הביניים של שיאומי.



Huawei Y9 Prime 2019 (צילום: גד גניר)
המפרט הטכני של Y9 Prime 2019 כולל ערכת שבבים מבית וואווי: HiSilicon Kirin 710F, ערכת שבבים שמקבילה פחות או יותר בביצועיה, על הנייר, לאלו של מעבדים מסדרה 700 של קוואלקום. הערכה שבנויה בארכיטקטורת 12 ננו מטר, כוללת 4 ליבות עיבוד במהירות 2.2 גיגהרץ ועוד 4 ליבות במהירות 1.7 גיגהרץ. בפועל, מרגישים שבמקרים מסוים קשה לה לסחוב. לא הייתי פוסל את המכשיר הזה על סעיף הביצועים, אבל ישנם מקרים, לא תמיד, בהם לוקח לאפליקציות בין שניה וחצי לשתי שניות להתחיל להטען, וזה משהו שלא קורה במכשירים מקבילים. נפח זכרון ה-RAM שלו עומד על 4 גיגה, שעל הנייר זה לגיטימי ואופייני לקטגוריה, הבעיה שכאמור המעבד לעיתים נוטה לפשל, ועוד קצת זכרון RAM יכול היה לאפשר לאפליקציות נוספות להשאר פתוחות ברקע במקום שהמשתמש יצטרך להמתין לטעינתן מחדש. לפחות בכל הקשור לאחסון, המכשיר הזה לארג’: 128 גיגה מרווחים ונוחים יאכלסו בכיף את 35 התמונות שמגיעות מדי יום מקבוצת הוואטסאפ של הגן, ואם יש צורך בנפח אחסון נוסף, יש אפשרות להרחיב אותו באמצעות כרטיס זכרון, משהו שכבר מזמן לא ניתן לעשות במכשירי הדגל של החברה.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: +Samsung Galaxy Note 10

מאת
קשה להאמין שמישהו בסמסונג ידע לחזות מראש לפני 8 שנים, שסדרת ה-Note תהפוך עם הזמן לבעלת חשיבות כה גדולה עבור היצרנית הקוריאנית. צריך להבין את הלך הרוח בשוק בשנת 2011 כדי להבין את עד כמה ה-Note הראשון היה אוונגרדי. האייפונים, שפיתוחם באותה תקופה עדיין נוהל ע”י סטיב ג’ובס הכתיבו את הכללים הברורים כיצד סמארטפון צריך להראות. לכן, כשסמסונג הציגה סמארטפון עם מסך בגודל 5.3 אינטש (כשהגודל הממוצע באותה תקופה עמד על כ-4 אינטש), ועוד עם סטיילוס (אותו אביזר ש-4 שנים לפני כן סטיב ג’ובס לעג לו על במת ההשקה של האייפון הראשון והפך אותו בין לילה לסמל ארכאי שאף יצרנית לא רצתה להתקרב עליו), רבים צפו ל-Note עתיד כמכשיר נישה בלבד.



בזמן שחלף מאז הספיקה סמסונג להדיח את נוקיה מראשות טבלת המכירות העולמיות, להתבסס במקום הראשון, להפוך סמארטפונים בעלי מסך גדול לקטגוריה בפני עצמה (אפילו עם שם משלה, “פאבלטים”) לדלג על Note 6 (כדי להתיישר לפי המספור של סדרה S שלה), לנחות היישר על Note 7 ופיאסקו המכשירים המתלקחים, ולהמשיך משם הלאה כאילו לא קרה כלום, תוך כדי ייקור משמעותי של המכשירים. השנה השיקה סמסונג את המכשיר השמיני בסדרה בהשקה כפולה: את ה-Galaxy Note 10 הקונבנציונלי, ולצידו גרסה גדולה יותר וחזקה יותר, בשם +Galaxy Note 10, אותה בדקתי בשבועות האחרונים.

+Galaxy Note 10. מעט מסגרות, המון מסך (צילום: גד גניר)
כמו כל מכשירי ה-Note שבאו לפניו, גם +Galaxy Note 10 מגיע עם מפרט טכני מאוד מכובד. בניגוד לשנים קודמות, הפעם סמסונג לא עושה שימוש בערכת שבבים זהה לזו של סדרת ה-S מאותה שנה, כי אם בדגם משודרג, Exynos 9825 בעל 8 ליבות, שארבעה מתוכן המיועדות לפעולות יומיומיות, מגיעות כעת עם מהירות שעון טיפה גבוהה יותר. זכרון ה-RAM מגיע כאן בנפח שמתאים יותר לעולם המחשבים – כ-12 גיגה, והאחסון הבסיסי ביותר כאן הוא בנפח של 256 גיגה. בשונה מה-Note 10 הרגיל, +Galaxy Note 10 שומר על יכולת הרחבת נפח האחסון הזה באמצעות כרטיס זכרון. עם חומרה כזאת, אין יותר מדי מה להתלהב  מהביצועים של המכשיר. מי צריך לדוגמה זכרון RAM בנפח גדול יותר מזה שיש לי במחשב שעליו אני כותב את הביקורת הזאת? בעיקר מי שנוהג להשוות מפרטים טכניים של סמארטפונים. בשביל וואטסאפ, טוויטר, פייסבוק ואינסטגרם, אין באמת צורך בנפח שכזה. הסיטואציה היחידה שבה ייתכן שזכרון ה-RAM המרווח יכול לסייע בו היא בהשארת אפליקציות כבדות, משחקים בעיקר, פתוחים ברקע אם הייתם צריכים לצאת לרגע ולעבור לאפליקציה אחרת.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi 9T

מאת
התכנית Pimp My Ride היתה אחת מתכניות הריאליטי המצליחות ביותר בתולדות MTV. אם אין לכם מושג על מה אני מדבר בגלל שהייתם צעירים מדי באותה תקופה, או שהיו לכם דברים מועילים יותר לעשות עם הזמן הפנוי שלכם, אזכיר רק שמדי תכנית אסף הראפר Xzibit מכונית מוזנחת להחריד של אחד הצופים אל סדנה לשיפוץ רכבים. בסוף הפרק, יצא הרכב מהסדנא כשהוא Pimped, מסורסר, או איך שלא תקראו לפעולה שבה לוקחים רכב סטנדרטי והופכים אותו למשהו צבעוני מדי, צעקני מדי, עם תוספות ושיפורים לא פרקטיים בעליל. מה פתאום נזכרתי בתכנית הזאת? ה-Mi 9T החדש של שיאומי נראה כמו משהו שיצא מהסדנא הזאת.

Xiaomi Mi 9T. נראה יותר כמו מכשיר גיימינג (צילום: גד גניר)
סדרת מכשירי Redmi של שיאומי הפכה לפופולרית במיוחד בעיקר בגלל מחיר נגיש עבור מוצר שבסה”כ עושה את העבודה. אין בסדרה הזאת משהו מרגש בשום צורה. אין כאן עיצוב מעניין, יכולות צילום גבוהות במיוחד, או איזשהם גימיקים יוצאי דופן. כל זה היה נכון עד מאי השנה, עת הוכרז K20, מכשיר חדש בסדרה שנראה שונה מכל מכשיר Redmi אחר שיצא לשוק עד כה: גב בגימור ייחודי, מפרט חזק, מערך צילום דומה מאוד לזה של מכשירי הדגל של החברה, מצלמה קדמית קופצת עם צליל ותאורה ועיצוב נטול מגרעת, משהו שעד לפני פחות משנה היה אקסלוסיבי רק למכשירי הפרמיום של החברה מסדרת Mix. כאילו כל זה לא מספיק, בחלק מהשווקים (ביניהם גם ישראל) אף שיפצו גם את שם המכשיר וקראו לו Mi 9T, ומחקו כל זכר לשם Redmi, למרות שמדובר באותו מכשיר.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Nokia 9 PureView

מאת
למעריצי אפל, סמסונג, ואפילו וואווי עד לא מזמן, אין יותר מדי דאגות. יש לו”ז קבוע של שתי השקות עיקריות בשנה, ומי שלא יכול להמתין בסבלנות להשקות, מקבל בדר”כ מנה הגונה של הדלפות מידע מספר חודשים לפני ההכרזות הרשמיות. אצל נוקיה זה עובד אחרת. מי שליבו שייך למותג הפיני והמתין ליציאתו של מכשיר דגל ראוי, נאלץ לחכות נצח במונחי התעשיה: שרטוטים ראשונים שמלמדים על כך שנוקיה עובדת על סמארטפון עם לא פחות מ-5 מצלמות דלפו לרשת כבר לקראת סוף שנת 2017, אך Nokia 9 PureView הושק רשמית רק בחודש מרץ 2019. כך יצא שבעודה משחררת לשוק מכשירי ביניים סימפטיים בזה אחר זה, דווקא עם מכשיר הדגל המלהיב שלה היא מתמהמהת. האם היה שווה לחכות? לרוב, מגיע כאן “כן אבל” או תשובה מורכבת אחרת. במקרה של Nokia 9 PureView התשובה דווקא פשוטה מאוד: “לא”.



Nokia 9 PureView (צילום: גד גניר)
את הרמז המובהק ביותר לכך שתקופת הדגירה של נוקיה על המכשיר נמשכה זמן רב מדי, ניתן למצוא במפרט הטכני שלו. המכשיר הוכרז כאמור במרץ 2019, כאשר הוא מתבסס על ערכת השבבים Snapdragon 845 של קוואלקום, ערכת השבבים החזקה והעדכנית ביותר לשנת 2018. למעשה, הוא הושק במקביל למכשירים אחרים של יצרניות אחרות שכבר התבססו על ערכת השבבים החדשה יותר של קוואלקום, Snapdragon 855. ערכת שבבים זה לא משהו שפשוט שולפים מהמכשיר ומלחימים לתוכו אחת חדשה יותר, והניחוש שלי הוא שכשבנוקיה ראו שיצליחו להשיק אותו רק כשתגיע לשוק ערכת שבבים חדשה יותר, העדיפו שלא להכנס להרפתקה של התאמת מערך הצילום המתקדם ל-Snapdragon 855 ובחרו להשיק את המכשיר עם מה שיש וזהו. מה שיש אגב לא נורא בכלל: המכשיר תפקד נהדר, היה זריז, יציב והתנהג בשימוש יומיומי כמכשיר דגל לכל דבר. שאר המפרט אגב תואם פחות או יותר למה שמצופה ממכשיר דגל בשנת 2019: זכרון RAM בנפח נאה של 6 גיגה, ואחסון בנפח של 128 גיגה. בניגוד לרוב המכשירים האחרים של נוקיה שיצא לי לנסות עד כה, כאן לא ניתן להרחיב את האחסון באמצעות כרטיס זכרון, וחבל.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: LG G8s ThinQ

מאת
אחד מרגעי השיא בהשקת האייפון ב-2007 היה הרגע בו סטיב ג’ובס דיבר על כך שאת הסמארטפון הראשון של החברה, המשתמשים יתפעלו באמצעות האצבעות שלהם, בניגוד לסמארטפונים מאותה תקופה שעשו שימוש בסטיילוסים. במשרדי LG בסיאול, היו השנה כמה אנשים שהיו בטוחים משום מה שהם הולכים לעשות למסכי מגע את מה שעשתה אפל לפני 12 שנה לסטיילוסים. במכשיר החדש של החברה אתם אמורים לשלוט (חלקית) באמצעות מחוות ידיים, בלי מגע במסך. בשבועות האחרונים ביליתי עם ה-LG G8s ThinQ, והגעתי לשתי תובנות לגבי המכשיר הזה: הראשונה, שהוא בהחלט לא יעשה את מה שעשה האייפון לסטיילוסים, והשנייה היא שזה עדיין יופי של מכשיר.
זה כמו ב”דו”ח מיוחד”, רק שכאן זה בקושי עובד (צילום: גד גניר)

ה-G8s הוא מכשיר דגל לכל דבר, והוא מגיע עם מפרט טכני שבהחלט הולם את ההגדרה הזאת: ערכת השבבים Snapdragon 855 החדשה והחזקה ביותר של קוואלקום, זכרון RAM בנפח 6 גיגה, ואחסון מובנה בנפח נאה של 128 גיגה, אותו ניתן להרחיב באמצעות כרטיס זכרון בנפח של עד 1 טרה בייט. מערכת ההפעלה כאן היא אנדרואיד בגרסה 9.0 (Pie), והיא מגיעה עטופה בממשק של החברה, LG UX בגרסה 8. הממשק הזה כולל לא מעט תוספות ושינויים בממשק, חלקם מפריעים יותר, חלקם מפריעים פחות, אבל אין כאן משהו שאי אפשר היה לחיות בלעדיו. למשל, הוא מגיע עם מערכת התראות שאמורות לכוון את המשתמש לעשות שימוש חכם יותר במכשיר. מלבד ההתראות על אפליקציות שצורכות כמות חריגה של חשמל, קפצה לי בשעות הראשונות התראה מרגיזה במיוחד שקוראת לי להמנע מלהסיר את הסוללה כשהמכשיר נתקע, ומציעה לי ללמוד כיצד לאתחל את המכשיר במצבים כאלו. למה זה מרגיז? מכמה סיבות: ראשית, למה שמכשיר שזה עתה קניתי ייתקע? למה לרמוז שהוא יכול להתקע? זו רמת האמון של LG במכשיר הדגל שלה? אי אפשר היה לתזמן התראות שכאלו למספר חודשים אחרי שהתחלתי להשתמש במכשיר? יודעים מה, מילא זה. לקרוא לי להמנע מלהסיר את הסוללה? LG מנסה בכוח לבאס? מכשירים עם סוללה שמשתמש רגיל יכול להסיר מהמכשיר נכחדו מהשוק אי שם ב-2017, וה-G8s מגיע עם סוללה שמן הסתם לא ניתן להסיר ללא התערבות מעבדה או מידה רבה של אומץ. לבקש ממני להמנע מלהסיר את הסוללה שקול לבקשה להמנע מלמשוך יותר מדי בכוח את החוגה שלו. בכלל, נראה ש-LG מעודדת באופן פעיל משתמשים לאתחל את המכשיר שלה. אחת ההתראות כיוונה אותי לתפריט אתחול אוטומטי. מסתבר שניתן להגדיר שהמכשיר יאתחל את עצמו אוטומטית לפי תזמון שאתם קבעתם, סתם כדי לוודא שהמכשיר רענן וטרי. המכשיר מקפיץ התראות גם כשהוא מזהה מכשירים אחרים של LG המחוברים לאותה רשת ביתית. טלויזיה וסאונד בר של ענקית האלקטרוניקה זוהו ע”י ה-G8s ThinQ, שהציע מצידו לאפשר לי לשלוט עליהם דרכו. 

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy A80

מאת
שנת 2018 היתה שנה קשה ליצרניות הסלולר. במשך שנה שלמה נאלצו לשמוע בחברות האלו בלוגרים, כתבי טכנולוגיה ובעלי קבוצות פייסבוק רוטנים על מגרעות מסך, על כמה שהשטיק העיצובי הזה (שהופיע לראשונה ב-Essential של אנדי רובין, וב-iPhone X לאחר מכן) הרס להם את החיים ושמדובר בלא פחות משואה עיצובית, כאילו שמלבד המגרעות האלו סמארטפונים הם מושלמים. בזמן שרוב היצרניות בשוק ניסו לתמרן בין הצורך למקם בחזית המכשיר, בחלק שאינו המסך, רכיבים כמו חיישן קרבה, מצלמה קדמית ורמקול אפרכסת לגודל מינימלי ככל האפשר של מגרעת מסך, סמסונג בכלל לא השתתפה במשחק הזה. ה-Galaxy S9 שהושק ב-2018 נראה דומה מאוד ל-S8 של שנה לפני כן, עם מסך בעל שוליים קמורים ומסגרות עליונות מינימליסטיות, אבל עדיין כאלו שרוב היצרניות האחרות נפטרו מהן שנה לפני כן.

Samsung Galaxy A80 ללא מגרעת מסך (צילום: גד גניר)

בסוף 2018 ערכה סמסונג כנס מפתחים גדול בו הציגה את החזון שלה להמשך. במסגרת הכנס, מלבד אב הטיפוס של ה-Galaxy Fold, הציגה גם את חזונה לגבי מסכי המכשירים שלה, שמעתה והלאה יכללו מגוון סוגי מגרעות: מסך עם מגרעת בצורת טיפה (דומה לזו שניתן למצוא ב-OnePlus 6T ו-Xiaomi Mi 9) ייקרא מעתה בשם  “Infinity U”. ה-Galaxy S10 קיבל מסך עם מעין חור בתוכו שמאכלס את המצלמה הקדמית, העונה לשם “Infinity O”. ה-Galaxy A80 שייך לקבוצת מכשירים המתהדרת במסך מקבוצת “New Infinity”, שם הקוד למכשירים ללא מגרעת מסך בכלל. איך מעצביה של סמסונג הצליחו להעלים את המגרעת? ובכן, הם עשו זאת באמצעות הפתרון המופרך ביותר שיצא לי לפגוש בסמארטפון: מערך הצילום הראשי מתהפך ומתרומם מעל המסך כדי לשמש אתכם בצילומי הסלפי שלכם.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Nokia 7.1

מאת
מפעם לפעם, בכירי חברות טכנולוגיה נתפסים ברגעים של כנות, ומודים בטעויות שעשו. ב-HMD Global, מחזיקת המותג נוקיה למשל, הודו לפני מספר שבועות שטעו בכל הקשור לאסטרטגיית השמות שניתנו לדגמי הסמארטפונים שלהם. לא מדובר בקלישאה כמו המועמד בראיון עבודה שטוען שהחסרון שלו הוא שהוא פרפקציוניסט. מה שנוקיה עשתה בקטלוג שלה ראוי להילמד בביה”ס ליצרניות סמארטפונים בקורס “איך לא מנהלים קטלוג מוצרים”. בגלגולה החדש, דבקה נוקיה בהתחלה בשמות קצרצרים, ספרות בלבד: נוקיה 6, נוקיה 2, נוקיה 5, פשוט וברור. לאחר מכן הכל התחיל להסתבך כשנוקיה הוסיפה לחלק מהדגמים הבאים את הסיומת Plus, וזמן קצר לאחר מכן זנחה את הסיומת הזאת והוסיפה מספר אחרי נקודה עשרונית. כך יוצא שהמכשיר שלכבודו התכנסנו כאן היום, Nokia 7.1, שמגיע אחרי Nokia 7 Plus, אינו באמת דגם ההמשך שלו. אם זה לא מספיק, החברה מחזיקה קטלוג נפרד, עם קונבנציית שמות שונה משמעותית למכשיריה בסין. קטלוג המכשירים ה”סיניים” שלה ממחזר שמות של סמארטפונים שלה מהעבר. לדוגמה, ה-X6, אותו בדקתי כאן בינואר, חולק את אותו שם עם מכשיר אחר של נוקיה, מהראשונים שלה עם מסך מגע, משנת 2010. 
Nokia 7.1 (צילום: גד גניר)

ועדיין, אם נוקיה יכולה להתנצל על חטאיה, אז אין סיבה שאני לא אתנצל בעצמי. Nokia 7.1 עשה עלייה ארצה לפני קרוב לחצי שנה אך עד כה לא התפניתי לכתוב עליו. כעת, כשהגיע סוף סוף תורו, מחירו של נוקיה 7.1 הספיק לצנוח באופן משמעותי ולהפוך אותו לאיום שצריך להדיר שינה מכל מי שמייבא לישראל מכשירי ביניים אחרים.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: OnePlus 7 Pro

מאת
מאז שנוסדה בשנת 2013, וואנפלוס הציגה את עצמה כיצרנית סמארטפונים שונה, כזאת שהמטרה העיקרית שלה היא לייצר סמארטפונים מתקדמים וחזקים, במחיר נמוך יותר מהאלטרנטיבות הקיימות. המכשיר הראשון של החברה, ה-OnePlus One היה מייצג נאמן מאוד של הגישה הזאת: לצד מפרט טכני מרשים מאוד, המכשיר עצמו היה חף מגימיקים וניסיונות להציג חדשנות טכנולוגית. החדשנות שלו היתה בעיקר צרכנית, והמכשירים שבאו אחריו שמרו פחות או יותר על הרעיון הכללי הזה, למרות שמחירם הלך והאמיר, עם כל דגם חדש שהושק. השנה, הכריזה וואנפלוס על שני מכשירים: OnePlus 7 שמהווה המשך ישיר ומעודכן של OnePlus 6T משנה שעברה, והמכשיר אותו בדקתי, ה-OnePlus 7 Pro, מכשיר פרמיום לכל דבר ושונה קצת ממה שהתרגלנו לראות מהחברה הסינית בשנים האחרונות.
OnePlus 7 Pro (צילום: גד גניר)

בצד המפרט הטכני, מקבלים כאן כרגיל את הכי טוב שיש בשוק: ערכת השבבים Snapdragon 855, החדשה והחזקה ביותר של קוואלקום, משודכת לזכרון RAM בנפח שמתחיל מ-6 גיגה, ועד 12 גיגה בגרסה החזקה ביותר אותה בדקתי. וואנפלוס באופן מסורתי משלבת במכשיריה נפחי זכרון RAM גדולים מהמקובל בשוק: OnePlus 2 היה בין הראשונים להציע כבר בשנת 2015 נפח של 4 גיגה, ו-OnePlus 3 הציע 6 גיגה כשסמסונג, LG ואחרות התעקשו להשאר ב-4 גיגה. נכון ל-2019 המשתמש הממוצע לא צריך נפח של 12 גיגה, וגם 8 גיגה הוא נפח שמעטים המשתמשים שבאמת ינצלו במלואו בשימוש יומיומי, אם כי זכרון RAM מרווח אף פעם לא מזיק ומעלה את הסיכוי שהמכשיר שלכם ישמור על ביצועים סבירים גם בעוד מספר שנים, בלי “להחנק” מאפליקציות פתוחות. נפחי האחסון המובנים במכשיר (ושאינם ניתנים להרחבה) עומדים על 128 או 256 גיגה, מרווח ונוח.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi 9

מאת
לשיאומי אין זמן. אם היא רוצה להתמיד במסורת להשיק מכשירי דגל בצרורות מדי שנה, עליה להתחיל את ההשקות מוקדם ככל האפשר. בהתאם לכך, את ה-Mi 9 מכשיר הדגל העיקרי שלה לשנת 2019 השיקה בסין כבר בפברואר, אפילו לפני ועידת הסלולר הגדולה בברצלונה, לפני סמסונג, לפני וואווי, לפני כולם כמעט. איכשהו, אלינו בישראל לקח לו יותר זמן להגיע. היה שווה לחכות?



Xiaomi Mi 9. קורא טביעות האצבעות בינוני כנהוג בז’אנר (צילום: גד גניר)
שיאומי Mi 9 הוא בין הסמארטפונים הראשונים בשוק להציע את ערכת השבבים Snapdragon 855 של קוואלקום. ערכת השבבים הזאת אמנם אינה תומכת ברשתות דור חמישי, אבל זה לא באמת אמור לשנות לכם כי אין רשת כזאת באופק הישראלי. מה כן אמור לשנות לכם? שזה מעבד חזק להפליא: ליבה אחת פועלת במהירות 2.84 גיגהרץ, שתיים נוספות במהירות 2.42 גיגהרץ, וארבע נוספות במהירות 1.8 גיגהרץ. מכשירי Galaxy S10 בארה”ב, מכשירי LG G8, מכשירי OnePlus החדשים ועוד מכשירי דגל רבים אחרים מצוידים בערכת השבבים הזאת. הגרסה שהגיעה אליי לבדיקה היא הגרסה הבסיסית ביותר שמצויידת בזכרון RAM בנפח 6 גיגה ואחסון בנפח 64 גיגה, אך ניתן להשיגו גם בגרסאות עם 8 ו-128 גיגה בהתאמה. סוגיית האחסון מהותית: לא ניתן להרחיב אותו, לכן אם אתם עומדים לקנות את המכשיר הזה, כדאי לחשוב היטב מהו נפח האחסון שתזדקקו לו בשנים הקרובות. לתוך החישוב הזה כדאי גם להכניס את העובדה שלמכשיר הזה יש חיישן ברזולוציה של 48 מגה פיקסל. החיישן הזה, יחד עם מצב הצילום הייעודי שעושה שימוש במלוא הרזולוציה הזאת, מייצרים תמונות שנפחן עומד על 12 מגה, במקום 4-5 המגה הסטנדרטיים, מה שיכול לאורך זמן להפוך את זכרון האחסון של המכשיר שלכם לצפוף במיוחד.

להמשך קריאה