סמארטפונים

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy Z Flip

מאת
האם אני נהנה מהתשומת לב שאני זוכה לה מהסביבה כשאני בוחן חפיץ ייחודי או נחשק במיוחד? לא אכחיש. לא נעים להודות בכך, אבל תחושת הסיפוק האינפנטילית שלי ממבטים מסוקרנים של אנשים זרים לעבר המוצר שאני בודק היא משהו שטרם הספיק לחלוף אצלי. ה-Samsung Galaxy Z Flip, הוא ככל הנראה הדוגמה הקלאסית למכשיר מהסוג הזה, אבל איתרע מזלו, ומזלי, והוא הגיע אליי כשכבר הורו לנו לעבוד מהבית ובפעמים הבודדות שכן יצאתי החוצה, הגאדג’ט היחיד שעניין את המעטים שסובבים אותי היה מסכת N95. 



Samsung Galxy Z Flip (צילום: גד גניר)


האמת שאולי עדיף ככה: כשמנטרלים את הרעשים מסביב, קל יותר לבחון את המוצר הזה בפני עצמו. נכון, מי שרוכש כיום טלפון עם מסך מתקפל, באיזורים הגבוהים של פירמידת הצרכים האישית שלו נמצא הצורך למשוך תשומת לב. מצד שני, כמו טרנדים עיצוביים רבים, גם הטרנד הזה ימצא ככל הנראה את דרכו בתוך מספר חודשים גם אל מכשירים זולים יותר, ובשלב הזה הרוכשים שלו וודאי ישאלו את עצמם מה הם קנו מעבר לצעצוע מלהיב.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy S20 Ultra

מאת
גם אם עבור רובנו, המצלמות שבסמארטפונים תפסו את מקומן של מצלמות קומפקטיות, האחרונות עדיין מחזיקות ביתרון משמעותי אחד: זום, היכולת להתקרב לאובייקט מרוחק. 20 שנים של התפתחות מטאורית כמעט בכל היבט של אמנות הצילום אמנם לא הספיקו לתעשיית הסלולר להדביק לחלוטין את הפער בכל מה שקשור לסוגיה הספציפית הזאת, אבל נראה שגם זה הולך להשתנות. זה לא שיצרניות סלולר לא ניסו זאת בעבר: כבר ב-2006 הציגה נוקיה טלפון עם זום אופטי כפול 3, אבל הוא היה היוצא מן הכלל, ויצרניות אחרות לא הלכו בעקבותיה. המעבר של השוק לסמארטפונים בעלי גוף דקיק שאין בו מקום למערך אופטי ראוי רק סיבך את האתגר הטכני הזה. השנה, כך נראה, יותר ויותר יצרניות הגיעו למסקנה שהגיע הזמן לפרוץ את המכשול הזה, וביניהם גם יצרנית הסלולר הגדולה ביותר בשוק נכון לכתיבת שורות אלו, סמסונג.



מערך הצילום הראשי של Galaxy S20 Ultra (צילום: גד גניר)

כמו בשנה שעברה, גם השנה השיקה סמסונג את סדרת מכשירי הדגל שלה בשלוש וריאציות עיקריות. בניגוד לשנה שעברה, השנה החליטה סמסונג לוותר על מיתוג הדגם הזול ביותר כדגם נפרד ומשתלם, וכמו אפל הפכה אותו לדגם הבסיס בסדרה, Galaxy S20. בנוסף לו, השיקה דגם מוגדל ומעט מתקדם יותר, ה-Galaxy S20 Plus, ואת ה-Galaxy S20 Ultra, המכשיר אותו קיבלתי לבדיקה, שהוא הדגם המתקדם והיקר ביותר מהשלישיה, ומטבע העניינים גם המעניין ביותר.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi Note 10

מאת
כדור הארץ עגול, חיסונים מצילים חיים, השב״כ לא באמת רצח את רבין, והאמריקאים אכן נחתו על הירח. על כל אלו יש יותר השגות מאשר על עובדה אחת שאין עליה עוררין: מי שרוצה סמארטפון עם מצלמה באמת טובה, חייב ללכת על מכשיר דגל. ה-Mi Note 10 של שיאומי קורא תיגר על העובדה הזאת ומגיע עם מערך הצילום המתקדם ביותר של החברה, למרות שלפי ההגדרות היבשות אינו באמת מכשיר דגל. 



מערך הצילום המתקדם של Xiaomi Mi Note 10 (צילום: גד גניר)
סדרת Mi Note של שיאומי דווקא החלה את דרכה לפני 5 שנים כסדרת מכשירי פרמיום, מכשירים ששמים את הדגל במכשירי דגל, עם ערכות השבבים החזקות ביותר, הגימור היוקרתי ביותר וכמובן גם מערכי הצילום הטובים ביותר בקטלוג החברה. במסגרת חוסר העקביות שמאפיינת כל כך טוב את קטלוג החברה, לאחר שני מכשירי Note בלבד, השהתה את השקת הדגמים בסדרה הזאת והתמקדה בסדרות אחרות. ב-2017 השיקה
את ה-Mi Note 3 הפעם דווקא עם ערכת שבבים של מכשיר ביניים אבל עם מערך צילום זהה לזה של מכשיר הדגל דאז של שיאומי, ה-Mi 8.

ה-Mi note 10 (כן, הם קפצו שבעה מספרים קדימה, אין לי הסבר לזה) לוקח את הקו הזה ומקצין אותו. מערך הצילום שלו מתקדם יותר מזה של מכשירי הדגל הנוכחיים של החברה, אבל ערכת השבבים שלו על הנייר חלשה יותר משלהם: מדובר ב-Snapdragon 730G של קוואלקום, המיועדת לרף העליון של מכשירי ביניים, אותה ערכת שבבים שניתן למצוא גם ב-Mi 9T של החברה. היא אמנם לא מציגה מהירויות שעון מסחררות כמו אלו של סדרה 8XX של יצרנית ערכות השבבים האמריקאית, אבל היא מנסה לכפר על כך באמצעות מעבד גרפי מובנה חזק שאמור לאפשר לה לאזן בין חסכון מסוים באנרגיה, ביצועים טובים בשגרה ועוצמה שתספיק לגיימינג ברמה גבוהה (ביחס לסמארטפון). באשר לגיימינג – היא בהחלט מצליחה: PUBG זיהה באופן אוטומטי את חומרת המכשיר ככזאת המאפשרת הרצה של המשחק בהגדרות התובעניות ביותר שלו. זה לא רק עניין פורמלי, הוא בהחלט הריץ בצורה חלקה את PUBG ומשחקים אחרים, כשההבדל היחיד מהבחינה הזאת בינו לבין מכשירי דגל בא לידי ביטוי בזמני טעינה ראשונית איטיים יחסית של המשחקים. פרט לכך, בשימוש יומיומי Mi Note 10 היה זריז ותפקד נהדר. זכרון ה-RAM מגיע בנפח 6 גיגה, והאחסון שאינו ניתן להרחבה מגיע בנפח נאה של 128 גיגה.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Nokia 2720 Flip

מאת
קצת מטא ברשותכם: בפברואר 2017 חגגה נוקיה את חזרתה מעולם מהמתים בהשקה של מהדורה חדשה ל-3310 האיקוני שלה, ובלוגרים וכתבי טכנולוגיה רבים בעולם קפצו על הרעיון הבנאלי לסקור את המכשיר. מה בנאלי כל כך ברעיון הזה? הנוקיה 3310 הוא Feature Phone, או בשם העממי של המכשירים האלו, “טלפון טיפש”. אין בו אפליקציות שרובנו כמשתמשים זקוקים להן כחלק משגרת חיינו, אפליקציות כמו וואטסאפ, פייסבוק, טוויטר ואחרות. כן, מכשירים מהסוג הזה עדיין נמכרים וישנם עדיין אנשים שקונים אותם (בטור שכתבתי באותה תקופה הבעתי את דעתי על האנשים האלו וזכיתי ללא מעט תגובות זועמות על כך), ועדיין, מדובר במכשיר שאינו רלוונטי מלכתחילה עבור הרוב המוחלט של הקוראים, אז למה שאשתף פעולה עם התרגיל היחצ”ני (הנאה, יש להודות) של נוקיה?
Nokia 2720 Flip (צילום: גד גניר)

כמעט שלוש שנים חלפו מאז, ובישראל הושק Nokia 2720 Flip, עוד מכשיר שאינו מוגדר אמנם כסמארטפון, אבל כזה שמריץ מערכת הפעלה ייחודית לסלולרים פשוטים וזולים, שמגיעה עם רוב האפליקציות הבסיסיות עליהן דיברתי קודם. סקרן לדעת איך זה יהיה לחוות את סוף העשור השני של המאה ה-21 דרך מכשיר שנראה כאילו נוצר בתחילת העשור הראשון של אותה מאה, שיערתי שיש כאן הפעם עם מה לעבוד וביקשתי לקבל אותו לביקורת.

כזה ניסיתי: Redmi Note 8 Pro

מאת
הביקורת הזאת על Redmi note 8 Pro היתה צריכה להיפתח בהסבר על מה שמבדיל בין דגמי ה-Redmi Note לבין דגמי ה-Pro. הבעיה ששיאומי היא כנראה היצרנית עם קטלוג הסמארטפונים הכי לא עקבי בעולם. גם אם מבודדים את סדרת מכשירי ה-Redmi Note מג’ונגל המכשירים האחרים של החברה, עדיין כאן קשה להבין את האסטרטגיה שלה ומה בדיוק מבדיל ביניהם. לפעמים ה-Pro התייחס למכשיר עם ערכת שבבים של יצרנית אחרת מזו של ערכת השבבים במכשיר ה-Redmi Note הרגיל, לפעמים היה מדובר באותה יצרנית אבל בערכת שבבים מעט משודרגת, בחלק מהשנים לא טרחה בכלל להציג גרסת Pro ובחלק מהשנים השיקה רק את גרסת ה-Pro. ומה השנה? לאחר מספר שנים בהם דבקה בערכות השבבים של קוואלקום האמריקאית, חזרה שיאומי אל מדיהטק הטייוואנית לטובת ה-Redmi Note 8 Pro.

Redmi Note 8 Pro (צילום: גד גניר)
למעשה, על הנייר, ערכת השבבים של מדיהטק מציגה מספרים דומים לאלו של הגרסה הזולה יותר, שדווקא מגיעה עם ערכת השבבים של קוואלקום. שתיהן בעלות 8 ליבות ומהירויות הליבות די דומות. אז למה אני מתעכב דווקא על הנקודה הזאת? ובכן, לערכת השבבים יש השפעה מכרעת על חויית השימוש במכשיר, על הביצועים שלו, היציבות ועל צריכת החשמל שלו. לאור ניסיון העבר עם מעבדי החברה שבדר”כ מספקת ערכות שבבים ליצרניות סיניות יותר אנונימיות משיאומי, הגעתי לביקורת הזאת מוכן לנורא מכל. בשבועיים הראשונים לשימוש במכשיר חששותיי התאמתו: אפליקציות פופולריות כמו וואטסאפ ופייסבוק מסנג’ר נטו לקרוס לעיתים קרובות מדי וחויית השימוש במכשיר היתה מתסכלת מאוד. עדכון גרסה שהגיע לפני שהתייאשתי סופית מהמכשיר, שיפר את המצב מהקצה אל הקצה: ה-Redmi Note 8 Pro הפך בבת אחת למכשיר זריז, יציב ואפילו כזה שלא נוטה לזלול את הסוללה. מספר ימים לאחר מכן הגיע שדרוג תוכנה נוסף, הפעם מ-MIUI 10 ל- MIUI 11, מערכת ההפעלה מבוססת האנדרואיד של שיאומי. גרסת האנדרואיד אגב לא השתנתה ונותרה גרסה 9, אבל המכשיר נותר גם אחרי השדרוג הזה זריז ויציב. חלק מהקרדיט להתנהגות המופתית הולך אל זכרון ה-RAM המרווח בנפח של 6 גיגה (זה נפח ה-RAM הבסיסי והקטן ביותר עבור דגם ה-Pro), שמאפשר השארת יותר אפליקציות פתוחות ברקע, מה שחוסך המתנה לטעינתן מחדש. האחסון המובנה ב-Redmi Note 8 Pro עומד על 64 גיגה, הניתנים להרחבה באמצעות כרטיס זכרון.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: LG G8X ThinQ

מאת
2019 אמורה היתה להיות השנה של המכשירים עם המסכים המתקפלים. בסוף פברואר הציגו שתי יצרניות הסלולר הגדולות בעולם, וואווי וסמסונג את המכשירים הראשונים שלהם שאמורים היו להגיע אל החנויות זמן קצר לאחר מכן. ואז, דברים החלו להשתבש: ה-Galaxy Fold שנשלח אל מבקרי טכנולוגיה בחו”ל, סבל מתקלות הקשורות למנגנון הקיפול המורכב, מה שגרם לסמסונג לעכב את הפצת המכשיר כדי לתקן את התקלות. את השקת המכשיר של וואווי קלקל בעיקר הצו הנשיאותי של טראמפ שאוסר על עסקאות בין חברות אמריקאיות לחברות סיניות. המכשיר אמנם הגיע לשוק, אבל בלי האפליקציות של גוגל, מה שהפך אותו לבלתי אטרקטיבי עבור חלקים גדולים מהעולם. בינתיים, ישבו ב-LG ושקדו על דרך קצת פחות הרפתקנית להשתלב בטרנד הזה, מה שהוליד את ה-LG G8X ThinQ: מכשיר מתקפל ללא מסך מתקפל.



LG G8X ThinQ (צילום: גד גניר)
טכנית, לא מדובר אפילו במכשיר מתקפל של ממש: ה-LG G8X ThinQ הוא סמארטפון שבאריזה שלו אתם מקבלים קייס גדול עם מכסה, שקויו הכלליים מזכירים קצת את הקייס שקניתם לאמהות שלכם ב-ebay, מאלו שניתן להכניס לתוכם כרטיסי אשראי. הייחוד בקייס הזה הוא שהוא כולל מסך נוסף בחלקו הפנימי, והמסך הזה מתחבר באמצעות חיבור פיזי אל הסמארטפון עצמו. זה לא ממש כמו במכשירים של וואווי וסמסונג כי בעוד אצלן פתיחת המכשיר חושפת מסך אחד גדול, כאן יש שני מסכים עם הפרדה ברורה בין שניהם, ולכן לא ניתן לעבוד על אפליקציה במסך אחד גדול. מצד שני, נראה ש-LG ניסתה למצוא כל דרך להצדיק את המסך הנוסף, ותפרה חליפה שלמה של אפשרויות שעושות שימוש בעובדה שהמכשיר הזה מגיע עם שני מסכים. אז מה אפשר לעשות עם שני מסכים? ניתן לעבוד על מסך אחד מלא, ובמסך השני לפרוס את המקלדת. באותה צורה, במשחקים תומכים, ניתן להציג את המשחק על המסך המשני ועל המסך הרשמי להציג גיים פאד וירטואלי. שתי האפשרויות האלו נראות נפלא בתיאוריה, אבל בשימוש בפועל זה לא באמת שינה לי את החיים. אישית, לא חיכיתי כל חיי למקלדת וירטואלית גדולה יותר, וגיים פאד וירטואלי אינו נוח הרבה יותר מפקדי מגע על המסך עצמו. אפשרות מיותרת נוספת היא היכולת לקפל את המסך אחורה עד הסוף, לצלם סלפי, ולהציג את ממשק המצלמה גם על המסך השני. לא ברור לי על איזה צורך הפיצ’ר הזה עונה, אבל שיהיה.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: OnePlus 7T

מאת
ההשקה הראשונה של OnePlus לשנת 2019 הציגה תפיסה חדשה. אם עד כה נהגה להתמקד סביב דגם אחד בלבד בכל השקה, הרי שהפעם, הכריזה על שני מכשירי דגל: לצד ה-OnePlus 7 שהיווה התפתחות אבולוציונית די מינורית של מכשיר הדגל הקודם שלה משנה שעברה, הציגה החברה את OnePlus 7 Pro, מכשיר משמעותית יקר יותר שמציג שדרוגים מהותיים במסך, במצלמה ובעיצוב. השקה של יותר מדגם אחד אינה נוהג יוצא דופן בשוק הסלולר ורוב היצרניות נוקטות בגישה הזאת, אבל במקרה של OnePlus זה היה צעד חריג. עד לאותה נקודה נהגה החברה להשיק מכשירים איכותיים וחפים מגימיקים או טרנדים שעשויים היו לייקר אותם. ה-Pro נכנס בכל הכוח לטריטוריית מכשירי הפרמיום בניסיון לפתות לקוחות חדשים, כאלו שמסך עם שוליים קמורים עושה להם את זה, ומצלמה קופצת נראית להם כמו פתרון לגיטימי כדי להעלים את מגרעת המסך. עם כל הכבוד לרצונה של וואנפלוס למשוך קהלים חדשים, דווקא בביקוש לדגם הסטנדרטי, לא ה-Pro, היה ל-OnePlus קשה יותר לעמוד, וצרכנים רבים שביקשו לרכוש אותו נתקלו בשבועות הראשונים בעיכובים באספקה. בסבב ההשקה השני שלה לשנת 2019, הציגה OnePlus  שוב שני מכשירים, שוב דגם סטנדרטי ודגם Pro. הפעם, בעוד דגם ה-Pro החדש זכה בעיקר בערכת שבבים מעודכנת, ה-OnePlus 7T שהגיע אליי לביקורת, קיבל במסגרת הרענון החצי שנתי חלק מהפינוקים שאפיינו את דגם ה-Pro הקודם.


OnePlus 7T (צילום: גד גניר)
בגזרת המפרט הטכני, OnePlus 7T ממשיכה לצייד את מכשיריה בחומרה המשובחת והעוצמתית שניתן למצוא על המדף: ערכת השבבים החדשה והחזקה ביותר בקטלוג של של קוואלקום, ה-+Snapdragon 855, גרסה עדכנית של Snapdragon 855  שעליה התבססו רוב מכשירי הדגל של 2019, רק עם מהירות שעון מעט גבוהה יותר. זכרון ה-RAM מתחיל מהנפח המאוד נדיב של 8 גיגה, והאחסון מ-128 גיגה שאינם ניתנים להרחבה, כאשר קיימת גם גרסה עם אחסון בנפח 256 גיגה אם צפוף לכם. כבר שנים שלא נתקלתי במכשיר של OnePlus שמגמגם או מפגין איטיות כלשהי, וגם המכשיר הזה לא שובר את הרקורד הנאה. בשום מצב לא תמצאו אותו לא מוכן, תמיד מגיב בזריזות, לא נתקע, הכל פשוט עובד ועובד טוב. על החומרה הזאת רצה Oxygen, גרסתה של OnePlus למערכת ההפעלה אנדרואיד. גרסת האנדרואיד כאן, אם תהיתם היא הגרסה העדכנית ביותר, גרסה 10. Oxygen היא אחת ההתאמות האהובות והמוצלחות ביותר של יצרנית למערכת ההפעלה אנדרואיד ולא במקרה: היא קלילה, לא תמצאו עליה שום אפליקציית צד ג’ שמותקנת עליה מראש, וגם האפליקציות הבסיסיות שלה הן בעיקר של גוגל. מצד שני, היא כוללת מגוון רחב מאוד של יכולות התאמה אישית של מראה התפריטים והממשק, אופן הניווט בו ואפילו שליטה על תבנית הרטט, והכל נגיש ומסודר בצורה מאוד הגיונית. אחד הפיצ’רים האהובים עליי ב-Oxygen הוא מצב הקריאה המתקדם, שכבר קיים במכשירים קודמים של החברה, אך כאן הוא הפך לקצת יותר מסתם פילטר שחור לבן למסך: ב-OnePlus 7T נוספה גם היכולת לבחור בין שני מצבי קריאה: השחור ולבן הקלאסי או צבעוני המותאם לקריאה, או במילים אחרות צבעוניות מאוד מרוסנת שאמורה לאפשר קריאה נוחה. רוצים להתרכז בקריאה? ניתן להגדיר אפילו שבזמן שמצב קריאה מופעל, לא יוצגו תצוגות מקדימות של התראות. מעבר לכך, ניתן להגדיר אפליקציות ספציפיות שיפעילו אוטומטית את מצב הקריאה.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi A3

מאת
אמנם קרל פון קלאוזוביץ’ לא היה חותם על האדפטציה הזאת לאימרה המפורסמת שלו, אך ניתן לקבוע  שממשק המשתמש בסמארטפון הוא המשך שיווק המותג באמצעים אחרים. בשוק האנדרואיד, רוב היצרניות משתדלות לבדל עצמן מאחרות באמצעות עיצוב, ובאמצעות הלבשת ממשק משתמש ייחודי שלפעמים כולל גם מגוון שירותים בלעדיים שאמורים לאפשר ליצרנית לעשות עוד כמה דולרים מעבר למכירת ה”ברזל” עצמו. מידת הריחוק מהממשק הנקי של אנדרואיד תלויה ביצרנית עצמה, ועקבית בדר”כ בכל קטלוג המכשירים שלה. נוקיה למשל, נכון להיום מוכרת את כלל מכשיריה ללא שום תוספת או שינוי של מערכת ההפעלה אנדרואיד. בקצה השני של הסקאלה ניתן למצוא יצרניות כמו סמסונג, סוני, וואווי ושיאומי, שקשה להבחין באנדרואיד מתחת למעטה השינויים והתוספות למערכת ההפעלה במכשיריהן. Mi A1 של שיאומי עשה לפני שנתיים היסטוריה בכך שהיה המכשיר הראשון של החברה הסינית שהשתייך לתכנית Android One, והגיע עם ממשק אנדרואיד נקי לחלוטין. זה היה צעד חריג מצידה של שיאומי שמפתחת במשך שנים ממשק משלה, MIUI, שמאפשר לה לשתול בתוכו פרסומות ושירותים נוספים. ככה לוותר על כל הכיף הזה?



Xiaomi Mi A3 (צילום: גד גניר)
שמעתי פעם סברה שמדובר בניסיון של שיאומי לקדם את מכירות מכשיריה האחרים: לקוחות שלא ראו בשיאומי אופציה מסיבות כאלו ואחרות, עשויים לשנות את דעתם כשיפגשו במכשיר של החברה שמכיל רכיבים מערביים ותוכנה שלא שונה מהותית מזו הקיימת במכשירי הפיקסל של גוגל עצמה. משם, הדרך לשדרוג אל מכשיר אחר של שיאומי, עם MIUI, תהיה קצרה בהרבה. בשנה שעברה התברר כי לא מדובר בניסיון חד פעמי, והחברה השיקה את Mi A2 ו-Mi A2 Lite, המכשירים הבאים בסדרה. השנה, הציגה את Mi A3, מכשיר ביניים, שכולל כמה פינוקים שלא רואים כל יום במכשירים ברמת המחיר הזאת, אבל גם פשרה כואבת שכדאי מאוד לקחת בחשבון.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: Huawei Y9 Prime 2019

מאת
הסנקציות האמריקאיות שהוטלו על Huawei קובעות כי כל מכשיר חדש שהיצרנית הסינית תשיק מעתה והלאה, לא יוכל לעשות שימוש בטכנולוגיות אמריקאיות. האיסור הבעייתי ביותר במסגרת הסנקציות האלו הוא העובדה שוואווי אינה יכולה להתקין על מכשיריה החדשים את אפליקציות גוגל, חלק בלתי נפרד מחויית השימוש במכשיר אנדרואיד, עבור כל משתמש מחוץ לסין. אחד המכשירים שהצליח לחמוק מאימת הסנקציות האלו, פשוט בגלל שהוכרז לפני מספר חודשים, הוא Y9 Prime 2019, מכשיר באמצעותו מקווה עדיין וואווי לנגוס בפלח השוק שנשלט כרגע ע”י מכשירים מסדרה A של סמסונג, ומכשירי הביניים של שיאומי.



Huawei Y9 Prime 2019 (צילום: גד גניר)
המפרט הטכני של Y9 Prime 2019 כולל ערכת שבבים מבית וואווי: HiSilicon Kirin 710F, ערכת שבבים שמקבילה פחות או יותר בביצועיה, על הנייר, לאלו של מעבדים מסדרה 700 של קוואלקום. הערכה שבנויה בארכיטקטורת 12 ננו מטר, כוללת 4 ליבות עיבוד במהירות 2.2 גיגהרץ ועוד 4 ליבות במהירות 1.7 גיגהרץ. בפועל, מרגישים שבמקרים מסוים קשה לה לסחוב. לא הייתי פוסל את המכשיר הזה על סעיף הביצועים, אבל ישנם מקרים, לא תמיד, בהם לוקח לאפליקציות בין שניה וחצי לשתי שניות להתחיל להטען, וזה משהו שלא קורה במכשירים מקבילים. נפח זכרון ה-RAM שלו עומד על 4 גיגה, שעל הנייר זה לגיטימי ואופייני לקטגוריה, הבעיה שכאמור המעבד לעיתים נוטה לפשל, ועוד קצת זכרון RAM יכול היה לאפשר לאפליקציות נוספות להשאר פתוחות ברקע במקום שהמשתמש יצטרך להמתין לטעינתן מחדש. לפחות בכל הקשור לאחסון, המכשיר הזה לארג’: 128 גיגה מרווחים ונוחים יאכלסו בכיף את 35 התמונות שמגיעות מדי יום מקבוצת הוואטסאפ של הגן, ואם יש צורך בנפח אחסון נוסף, יש אפשרות להרחיב אותו באמצעות כרטיס זכרון, משהו שכבר מזמן לא ניתן לעשות במכשירי הדגל של החברה.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: +Samsung Galaxy Note 10

מאת
קשה להאמין שמישהו בסמסונג ידע לחזות מראש לפני 8 שנים, שסדרת ה-Note תהפוך עם הזמן לבעלת חשיבות כה גדולה עבור היצרנית הקוריאנית. צריך להבין את הלך הרוח בשוק בשנת 2011 כדי להבין את עד כמה ה-Note הראשון היה אוונגרדי. האייפונים, שפיתוחם באותה תקופה עדיין נוהל ע”י סטיב ג’ובס הכתיבו את הכללים הברורים כיצד סמארטפון צריך להראות. לכן, כשסמסונג הציגה סמארטפון עם מסך בגודל 5.3 אינטש (כשהגודל הממוצע באותה תקופה עמד על כ-4 אינטש), ועוד עם סטיילוס (אותו אביזר ש-4 שנים לפני כן סטיב ג’ובס לעג לו על במת ההשקה של האייפון הראשון והפך אותו בין לילה לסמל ארכאי שאף יצרנית לא רצתה להתקרב עליו), רבים צפו ל-Note עתיד כמכשיר נישה בלבד.



בזמן שחלף מאז הספיקה סמסונג להדיח את נוקיה מראשות טבלת המכירות העולמיות, להתבסס במקום הראשון, להפוך סמארטפונים בעלי מסך גדול לקטגוריה בפני עצמה (אפילו עם שם משלה, “פאבלטים”) לדלג על Note 6 (כדי להתיישר לפי המספור של סדרה S שלה), לנחות היישר על Note 7 ופיאסקו המכשירים המתלקחים, ולהמשיך משם הלאה כאילו לא קרה כלום, תוך כדי ייקור משמעותי של המכשירים. השנה השיקה סמסונג את המכשיר השמיני בסדרה בהשקה כפולה: את ה-Galaxy Note 10 הקונבנציונלי, ולצידו גרסה גדולה יותר וחזקה יותר, בשם +Galaxy Note 10, אותה בדקתי בשבועות האחרונים.

+Galaxy Note 10. מעט מסגרות, המון מסך (צילום: גד גניר)
כמו כל מכשירי ה-Note שבאו לפניו, גם +Galaxy Note 10 מגיע עם מפרט טכני מאוד מכובד. בניגוד לשנים קודמות, הפעם סמסונג לא עושה שימוש בערכת שבבים זהה לזו של סדרת ה-S מאותה שנה, כי אם בדגם משודרג, Exynos 9825 בעל 8 ליבות, שארבעה מתוכן המיועדות לפעולות יומיומיות, מגיעות כעת עם מהירות שעון טיפה גבוהה יותר. זכרון ה-RAM מגיע כאן בנפח שמתאים יותר לעולם המחשבים – כ-12 גיגה, והאחסון הבסיסי ביותר כאן הוא בנפח של 256 גיגה. בשונה מה-Note 10 הרגיל, +Galaxy Note 10 שומר על יכולת הרחבת נפח האחסון הזה באמצעות כרטיס זכרון. עם חומרה כזאת, אין יותר מדי מה להתלהב  מהביצועים של המכשיר. מי צריך לדוגמה זכרון RAM בנפח גדול יותר מזה שיש לי במחשב שעליו אני כותב את הביקורת הזאת? בעיקר מי שנוהג להשוות מפרטים טכניים של סמארטפונים. בשביל וואטסאפ, טוויטר, פייסבוק ואינסטגרם, אין באמת צורך בנפח שכזה. הסיטואציה היחידה שבה ייתכן שזכרון ה-RAM המרווח יכול לסייע בו היא בהשארת אפליקציות כבדות, משחקים בעיקר, פתוחים ברקע אם הייתם צריכים לצאת לרגע ולעבור לאפליקציה אחרת.

להמשך קריאה