נגן

כאלה ניסיתי: Chamelo Music Shield

מאת

בשנת 2020 הציגה Bose מוצר חריג בקטלוג שלה: Frames, משקפי שמש שמתחברים לסמארטפון שלכם ומשמיעים לכם מוזיקה. החידוש הגדול ב-Frames לעומת נסיונות קודמים של יצרניות לשלב מוזיקה במשקפי שמש היה באופן הביצוע: בשונה מ-Thumps של Oakley משנת 2004 שהגיעו עם אוזניות מובנות וזיכרון פנימי, ב-Frames עיבו את הרקות (השם הרשמי למוטות או זרועות המשקפיים) ושילבו … להמשך קריאה

כזה ניסיתי: SHOZY Alien

מאת
תתפלאו לשמוע, אך הם עדיין לא מתו. למעשה, בשנה הבאה הם יחגגו 40 שנה לקיומם: נגני מוזיקה דיגיטלית (או בשמם היותר עממי, “נגני MP3”). אב הטיפוס הראשון של נגן מוזיקה נבנה ב-1979 ע”י מהנדס בריטי בשם קיין קרמר, שאף רשם עליו פטנט בשנת 1981. בשנת 2018 כאשר העולם צורך מוזיקה בעיקר בשיטות דיגיטליות באמצעות ספוטיפיי, אפל מיוזיק, דיזר ואחרות, קרמר יכול היה להיות מיליארדר, אולם סכסוך פנימי בחברה שהקים מנע ממנו את האפשרות לממן את חידוש הפטנט שלו להמרת מידע דיגיטלי לאות מוזיקה אנלוגי. הסכסוך הזה הוביל לכך שהפטנט שלו הפך לחופשי לשימוש עבור כל מי שהתעניין בכך, חברות כמו AT&T, אפל ואחרות. בשנת 2008 עלה שמו של קרמר לכותרות במשפט של חברה בשם Burst.com שתבעה את אפל על הפרת פטנטים שלה בתחום המוזיקה הדיגיטלית. אפל זימנה את קרמר כעד הגנה והודתה כי השתמשה בפטנט שלו בנגנים הפופולריים שלה, מבלי שתצטרך לשלם לו על כך שכר כלשהו.

SHOZY Alien (צילום: גד גניר)
עשר שנים חלפו מאז עדותו של קרמר. האייפון ושאר הסמארטפונים הכחידו כמעט לחלוטין את שוק נגני המוזיקה. מה שנותר מקטגוריית החפיצים הכי לוהטת בשנים הראשונות של המאה ה-21  הוא בעיקר נגנים קטנים ועמידים לשימוש ספורטיבי כמו ה-Sansa Clip Sport Plus, ומנגד, נגני מוזיקה מתקדמים מאוד המסוגלים להפיק איכות שמע גבוהה במיוחד ומיועדים לאוכלוסיית האודיופילים חסרי התקנה. ה-Alien SHOZY הגיע לעולם בשנת 2014 כדי לענות על צרכיה של האוכלוסיה השנייה, ועושה זאת מאז באופן הכי מתנשא שיש. חבר לעבודה שרכש לעצמו כזה לאחרונה השאיל לי אותו לבדיקה כדי שאבין איך אודיופילים אמיתיים אוהבים להאזין למוזיקה שלהם. בינתיים ייצורו של הדגם הזה הספציפי הזה הופסק, אך במקומו תוכלו לקנות כיום גרסה מוזהבת של ה-Alien שזהה לו בכל פרמטר אפשרי, למעט כמובן הצבע.

להמשך קריאה

כזה ניסיתי: SanDisk Clip Sport Plus

מאת
יום בהיר אחד במאי 2006 התעוררו סטודנטים ברחבי ארה”ב וגילו שהקמפוסים שלהם מכוסים בכרזות דמויות גרפיטי, עם ציורים של חיות. הכרזות קראו לסטודנטים להפסיק להיות “iSheeps”, “iHerds”, להתקומם נגד ה-“iTatorship” וכללו משפטי חוכמה מחתרתיים כמו “have you become an iPuppet?”. באותם ימים אפל שלטה על שוק נגני ה-MP3 ומי שעמדה מאחורי הקמפיין הזה היתה לא אחרת מ-SanDisk שניסתה לקדם בצורה הזאת את ה-E200 סדרת נגני מדיה מתוצרתה, על חשבון  החברה של סטיב ג’ובס. לימים הקמפיין הזה נודע כאחד הקמפיינים הכושלים בתולדות עולם הפרסום: הכרזות אמנם עוררו עניין, אך כדי לקבל תשובות נאלצתם להכנס לתוך בלוג של אדם פיקטיבי שעסק בעיקר בהשמצת המוצרים של אפל, במקום לספק פרטים על הנגנים של סאדיסק. אלו שכן עשו את המאמץ הנוסף ונכנסו לבלוג, בעיקר נפגעו מהעלבונות שהוטחו בהם. אלו שלא נעלבו, מצאו את נסיונה של סאנדיסק, יצרנית הזכרונות הגדולה בעולם להפוך לצ’ה גווארה של שוק נגני ה-MP3 למביך. בשורה התחתונה, זה לא הביא לעלייה במכירות החברה, אבל זה לא הרתיע אותה מלהמשיך ולייצר נגני MP3.



SanDisk Clip Sport Plus (צילום: גד גניר)





שנה וקצת לאחר מכן הציגה את ה-Sansa Clip, נגן שמימדיו הקומפקטיים, כמו גם התפס הגדול והחזק בחלקו האחורי הפכו אותו לאידיאלי לעוסקים בספורט. הסדרה הזאת היתה היחידה בקטלוג הנגנים של סאנדיסק שהצליחה לשרוד את העשור האחרון, עשור שהכחיד כמעט לחלוטין את קטגוריית נגני ה-MP3. בעולם שבו כולנו שומעים מוזיקה כמו iSheeps דרך הסמארטפון (מתוצרת אפל או יצרניות אחרות) מבוסס מסך המגע, איזה הצדקה יש להמשך קיומם של נגנים עם מסך זעיר וכפתורים פיזיים רחמנא ליצלן? כדי לנסות ולענות על השאלה הזאת לקחתי לבדיקה את הבכיר, היקר והחדש ביותר בסדרת הנגנים של החברה, SanDisk Clip Sport Plus.

להמשך קריאה

כזה יש לי: סוני MiniDisc MZ-NF610

מאת
לראשונה
מזה זמן רב, החלטתי לשבור את רצף הפוסטים על מוצרים שניסיתי, ולספר לכם קצת על
ההיסטוריה האישית שלי. טוב, לא ממש ההיסטוריה האישית *שלי*, אלא על החפיצים
באמצעותם האזנתי למוזיקה במהלך חיי. מה שגרם לי להחליט לעשות כזה דבר הוא מיני דיסק
שקיבלתי השבוע מידידה טובה ושלא היה לה צורך בו. לפני
שנצלול אל תוך המיני דיסק הספציפי שאני קיבלתי, בואו נעשה סקירה היסטורית קצרה.
המיני דיסק הגיח לראשונה לאויר העולם בשנת 1992 ביפן, כפורמט מדיה חדש שפותח
על ידי חברת סוני ונועד להחליף את הקסטות האנלוגיות המיתולגיות (קומפקט דיסקים
לא באמת החליפו קלטות מאחר ובתקופה זו צורבים עדיין לא היו משהו שניתן למצוא בכל
בית). הפורמט הזה התפתח למעשה כסוג של פורמט חסכוני וזול יותר מה-DAT
שפותח גם הוא על ידי סוני מספר שנים לפני כן, אך בשל התרסקות הדולר בשנים אלו אל
מול שער היין, מחיר המדיות עצמן והנגנים שעשו בהן שימוש זינק לסכומים שלא היה
סיכוי שמישהו יהיה מוכן לשלם.
מדיית מיני דיסק (צילום: גד גניר)

כאמור,
בשנת 1992 הוצגו מדיות המיני דיסק הראשונות, וגם נגן המיני דיסק הנייד הראשון של
סוני, ה-MZ-1. בנוסף, בשנה זו הוצג גם האלבום הראשון
למכירה בפורמט זה, אלבום ה-MTV Unplugged של
מאריה קארי. מיני דיסקים זכו לפופולריות גדולה יחסית ביפן בלבד, בעוד בשאר העולם
הם לא הצליחו להמריא, למרות ניסיונותיה של סוני להרחיב את קהל המשתמשים אפילו
במחיר אישור ליצרניות אחרות כמו JVC,
פיוניר, שארפ, פנסוניק וקנווד לייצר נגנים אשר עושים שימוש בפורמט זה.

מה היה כל
כך טוב ומיוחד במיני דיסקים? הם שילבו את הטוב שבכל העולמות, לפחות בתקופת השיא
שלהם. מאחר ומדובר בפורמט דיגיטלי, ניתן היה להקליט על המדיות שירים בצורת רצועות,
כמו על דיסקים רגילים. בנוסף, ניתן היה למחוק אותם ולעשות בהם שימוש מחדש, כמו
בקסטות. המדיות עצמן היו קטנות פיזית ועמידות הרבה יותר הן מקסטות והן מדיסקים. ההקלטה
על מדיות המיני דיסק בוצעה בפורמט ATRAC
הייחודי והמתנשא של סוני, אשר דוחס קבצי מוזיקה על ידי הסרת צלילים שממילא אינם
נשמעים על ידי האוזן האנושית. יתרון נוסף – בניגוד לדיסקים רגילים, המיני דיסקים
היו רגישים פחות לרעידות וזעזועים, בשל תכנון של הנגנים כך שישמרו Buffer גדול יחסית
של מוזיקה, כך שגם אם הנגן מזדעזע, הוא ממשיך לנגן באופן חלק.
מיני דיסק MZ-NF610 (צילום: גד גניר)

הפורמט הזה
נקבר סופית  ורשמית על ידי סוני
בחודש מרץ בשנה שעברה כאשר הודיעה שהיא מפסיקה לייצר מכשירים אשר תומכים בו.
בפועל, הפורמט הזה מת קרוב לסוף המילניום הקודם, עם הפיכת צורבי הדיסקים הביתיים
לנפוצים יותר, וכמובן עם השקת נגני ה-MP3
הראשונים.

להמשך קריאה