מצלמה

כזאת ניסיתי: Polaroid Originals OneStep 2

מאת
מתחיל ב-פ’, שיא תהילתו היתה בשנות ה-70 וה-80, מתהדר בלוק וסטייל ייחודיים, עושה קאמבקים פעם בכמה שנים ואינו צביקה פיק: כן, זהו המותג פולרואיד שמת בשנים האחרונות, קם לתחייה ושימש כדי לשווק מוצרים חדשים, קם שוב לתחייה כמותג נפרד על מנת לשמר את ההיסטוריה. כל זה קרה סביב המצאה די גאונית, או לפחות כזאת שהייתה גאונית טרום עידן הצילום הדיגיטלי: מצלמת אינסטנט, או בשמה היותר עממי וממותג: מצלמת פולרואיד.
Polaroid Originals OneStep 2 (צילום: גד גניר)

מצלמות פולרואיד באו לתת פתרון לצורך שכבר שנים אינו רלוונטי. כמעט מאה שנה אנשים צילמו תמונות בזו אחר זו ואז נדרשו להמתין פרק זמן לא סביר עד שייקחו את סרט הצילום, ויפתחו אותו בתהליך כימי מסורבל. רק אז יכולתם לדעת אם התמונה שצילמתם יצאה מטושטשת, חתוכה, שרופה או סתם צולמה ברגע שמושא הצילום מצמץ. באותן שנים, פולרואיד היתה המובילה בנישה ייחודית של מצלמות שסיפקו תוצר מיידי. מצלמת האינסטנט הראשונה הופיעה כבר בשנת 1923 (תחת ההגדרה המסורבלת: “מצלמה עם חדר חושך רטוב בגוף אחד”), אך הן הפכו רק 25 שנה מאוחר יותר למוצר מסחרי, הודות לעיצוב קופמקטי יותר של אדוין ה. לאנד, ממציא ואחד ממייסדי פולרואיד. פולרואיד הכריזה בשנת 2008 על פשיטת רגל, אך שנה לאחר מכן נרכשה ע”י חברת PLC שהשתמשה במותג כדי לשווק מוצרים ברוח המותג וגם כאלו שאינם: המצלמה שבדקתי כאן לפני מספר שנים, מדפסות תמונות זעירות, מצלמות אקסטרים ועוד. ה-OneStep 2 מגיעה ממותג משנה של פולרואיד, Polaroid Originals, שהחל את דרכו בשנת 2008 בשם “The Impossible Project”, חברה ששמה לעצמה כמטרה לשמר את פורמט הצילום הייחודי הזה. ביום השנה ה-80 להמצאתו של אדוין לאנד, הכריזה Polaroid על ה-OneStep 2, מצלמה חדשה לחלוטין שתחנוך לטענתם את העידן החדש של מצלמות האינסטנט האנלוגיות. לצידה, Polaroid Originals מתחילה לשווק מחדש מספר דגמים ישנים אותם החזירה לייצור.

להמשך קריאה

כזאת ניסיתי: Yi Dash Cam

מאת
בגדול, אני לא אדם מאמין. האמונה שלי היא בעיקר בנאחס. זה לא רציונלי, אני יודע, אבל זה חזק ממני. יש לי רתיעה מלהכניס לרכב שלי דברים שלאחר תאונה, יתבררו כשימושיים, כאילו הגורל חיכה שאהיה מוכן. בגלל זה למשל, לא תמצאו אצלי ברכב טפסי “איזה פרטים לרשום אם נקלעתם לתאונה”. זו גם אחת הסיבות שבגללה העדפתי שלא לבדוק עד כה מצלמות דש בורד לרכב. המצלמות האלו הן גלגול אזרחי לציוד סטנדרטי בניידות משטרה כבר שנים, ושייכות לאגף ה”שלא נדע מצרות” של עולם החפיצים. לא קונים מצלמות כאלו כדי לצלם שקיעות רומנטיות. את המצלמות האלו קונים משתי סיבות עיקריות ומדכאות: 1. צילום של אנשים אחרים נקלעים לתאונות דרכים מרהיבות (נסו לחפש “Driving in Russia” ב-Youtube), ו-2. תיעוד עצמי, מעין קופסה שחורה שתוכל לסייע לכם במקרה של תאונה או אישום בעבירת תנועה.



Yi Dash Cam (צילום: גד גניר)





ה-Yi Dash Camera מנסה לעשות לשוק מצלמות הדש בורד את מה ש-Xiaoyi  (ו-Xiaomi, חברת האם) מנסה לעשות בשווקי מצלמות האבטחה והאקסטרים, להציג אלטרנטיבה זולה ואיכותית משלה. האם זה מצליח לה כאן? התשובה טיפה מורכבת.


להמשך קריאה

כזאת ניסיתי: Polaroid Snap

מאת
אם לשפוט
עפ”י המבטים המזועזעים שתקע בי מי שמסר לי את ה-Polaroid
Snap לבדיקה, ישנן שאלות שלא אמורים לשאול במעמד
כזה. אני מדבר על שאלות כמו “יש לה Wifi?”,
“איך היא מתחברת לטלפון?”, מה, אין לה מסך? איך אני אמור לראות את
התמונות שצילמתי?”. כל השאלות האלו פשוט אינן רלוונטיות למצלמה הזאת, מאחר
ולמעט טוויסט קטן בדמות חריץ לכרטיס זכרון, ה-Snap
מספקת תוצר וחויית שימוש שאינה שונה במובן הבסיסי שלה ממצלמות האינסטנט ההיסטוריות
של פולרואיד.
Polaroid Snap (צילום: גד גניר)


בסביבה
שלי, המצלמה הזאת עוררה עניין חסר תקדים, ואני מדבר איתכם על אנשים שרגילים לראות
אותי מקבל לא מעט חפיצים אטרקטיביים. בעולם שבו מיעוט הולך וקטן מצלם עדיין עם
מצלמות “אמיתיות” (ולא, אני לא מדבר על המצלמה בסמארטפון או רחמנא ליצלן
בטאבלט שלכם), ומיעוט אפילו קטן מזה מפתח את התמונות שצילם, מצלמה שמדפיסה באופן
מיידי את התמונות שצילמתם היא אטרקציה שקשה שלא להתלהב ממנה.

להמשך קריאה

כזה יש לי: פלאש למצלמה Nikon SB400

מאת
קצת משונה לכתוב כאן על
פלאש למצלמה ולהתייחס אליו כאל חפיץ. ובכל זאת, הוא שחור, קטן, מופעל ע”י
סוללות, מגיע בתוך קופסא עם קרטונים בפנים, עולה סכום שנראה לא הגיוני ביחס
למימדים שלו, ולכן, אפשר להגיד שהוא עונה על התנאים הדרושים כדי להיכלל בתוך ההגדרה
הזאת.
Nikon Speedlight Sb-400 (צילום: גד גניר)
נתחיל מההיסטוריה. לידיעתכם, ההיסטוריה מאורגנת אצלי בצורה מאוד שיטתית. לדוגמא, מלחמת לבנון השניה תיזכר אצלי
תמיד כמלחמה שביום השני שלה קניתי את ה- Sony Ericsson W800i שלי. שיטת הארגון הזאת עובדת
מצוין גם בגישה לזכרונות על אירועים בחיים האישיים שלי: אני זוכר את עצמי מסתובב
בירח הדבש שלי עם אשתי בתאילנד ומחפש מחליף לאייפון 2 שלי שנקנה שנתיים וחצי קודם
לכן, יום לפני שיצאתי למילואים. את השנה השנייה שלי באוניברסיטה חנכתי עם המחשב
נייד הראשון שלי, HP Pavilion tx2620ej Entertainment,עם מסך מגע מסתובב (פעם קראו למחשבים האלו קראו “טאבלט פי
סי” לפני שהגיע האייפד ושדד מהם את התואר הזה). וכך אנחנו מגיעים להחלטה שלי,
אי שם בשנת 2008, לקנות את מצלמת ה-DSLR שלי, Nikon D60. את ההחלטה הסופית על הקנייה קיבלתי בזמן שהייתי בצימר, עם אשתי, יומיים לאחר
שהצעתי לה נישואין.

Nikon D60 (קרדיט: יח”צ)
המעבר ממצלמת סופרזום (Canon Pwoershot S5 אם אתם שואלים), למצלמתDSLR  היה סוג של שוק תרבותי, במובן החיובי: צלמים
חובבים שעושים את המעבר הזה, נהנים מהנקישה של המראות בכל צילום, מהתחושה שמדובר
באביזר “מקצועי” (אפילו שמדובר ב-DSLR ברמת כניסה בלבד), וכמובן מהשיפור
המשמעותי באיכות התמונה הנובע מעדשות איכותיות יותר וחיישן גדול יותר. ולמרות זאת,
השיפור לא היה משמעותי מספיק. עדיין, כדי להגיע לתמונות חדות ומרשימות, הייתי צריך
לצלם מספר צילומים עד שהייתי מגיע לתמונה המושלמת. בחוץ, באור יום, התמונות
שצילמתי עם המצלמה שלי נראו מעולה, אבל זה לא היה מבחן אמיתי, מאחר ומדובר בתנאים אופטימליים לכל מצלמה. בתנאי אור מאתגרים יותר,
כמו צילום בתוך בית, בערך 10% מהתמונות שהייתי מצלם היו יוצאות טוב. כל השאר-
מטושטשות ומאכזבות. הקניות שבאו לאחר קניית המצלמה, נועדו בין השאר, להביא אותי
למצב בו חלק גדול יותר מהתוצאות משביע את רצוני. כך קניתי את העדשת הסיגמא 18-200 (Sigma 18-200mm f/3.5-6.3 DC OS HSM ) שלי שכללה מייצב תמונה אופטי, שבו תליתי תקוות רבות, תקוות שלא ממש מימשו את עצמן.
שנה לאחר מכן, ב-2011, מספר שבועות אחרי שבתי נולדה, קניתי את העדשה השניה, הפעם
זו היתה עדשת פריים של ניקון (AF-S DX NIKKOR 35mm f/1.8G), עם אורך מוקד קבוע וצמצם רחב במיוחד שאמור לאפשר כניסת כמות
גדולה של אור לחיישן לפרק זמן מאוד קצר, ובכך לגרום לתמונה להיות חדה יותר, אך גם
כאן לא הגיע השיפור שחיכיתי לו.

להמשך קריאה