כזה סיכמתי: כיצד השתנתה הדרך בה אנחנו צורכים מדיה בעשור האחרון

לאחר הפיאסקו של שנה שעברה, השנה החלטתי שזה לא יקרה שוב. סיכום שנת 2018 שלי בספוטיפיי נראה נורמלי ברובו, אבל בעקבות חיפוש מקרי שעשיתי של שיר מסוים, והעובדה שבחרתי לשמוע קאבר שלהקת בנים מסויימת עשתה לו, איכשהו אותה להקת בנים הסתננה לרשימת הלהקות ששמעתי הכי הרבה באותה שנה. אז אפשר להתווכח לא מעט על האמינות והדיוק של הסיכום הזה, אבל תמיד אפשר להיזהר יותר. כך יצא שבמהלך 2019 עשיתי כל שיכולתי כדי להגיע לשלב ה"תעודות של ספוטיפיי" (מסתבר שזה השם הלא רשמי המקובל לתופעה הזאת) עם כמה שפחות פאדיחות, כדי שהפעם אוכל באמת לשקול לשתף את התעודה שלי בפייסבוק. לא בחלתי באמצעים: נלחמתי בסקרנות שלי לגבי קאברים של שירים שאני אוהב, עשיתי דיאטת Guilty Pleasures ואם נוצר צורך להשמיע לבנות שירים שאינם קולעים לטעמי (כן, כאילו שאסתכן בכך שהפסקול של לשבור את הקרח 2 ייכנס לתעודה שלי), התחמקתי מכך בכל דרך אפשרית וכשלא היתה ברירה העדפתי לשדל את אשתי להשתמש בחשבון הספוטיפיי שלה כדי לנגן אותם.

Spotify (צילום: גד גניר)

בואו נתעלם לרגע מהשאלה הלגיטימית לחלוטין "למה לכל הרוחות אתה מייחס חשיבות כזאת פתולוגית לעניין הכל כך לא עקרוני הזה", וננסה למצוא פתרון פרקטי לרצון הלא רציונלי לשמור על התעודה מספוטיפיי נטולת בושות: אין לי רצון לעבור לאפליקציית מוזיקה אחרת כרגע ולשלם דמי מנוי נוספים רק בשביל זה ויוטיוב אינו פתרון נוח כי הוא דורש להשאיר את האפליקציה פתוחה על המסך. אפשר גם לחזור למקורות ולהוריד את השירים המדוברים אל המכשיר, ולהאזין להם דרך אפליקציית המוזיקה המובנית, בלי שאף אחד מנהל רישום כדי שבסוף השנה אבל ריבונו של עולם אנחנו בסוף שנת 2019, מי מוריד שירים בעולם של שירותי סטרימינג של מוזיקה?

בתחילת העשור הכל נראה אחרת לחלוטין. עולם הזרמת המדיה היה בחיתוליו: Youtube אמנם כבר היה קיים, נטפליקס התחילה להזרים תכנים כבר ב-2007, וספוטיפיי נולדה ב-2008, אבל לקח זמן עד שאנשים הבינו שאפשר להיפרד מהנכסים הדיגיטליים (בין אם פיראטיים ובין אם חוקיים למהדרין), בדיוק כפי שעשור לפני כן אנשים התקשו בהתחלה להיפרד מהדיסקים וה-DVDים שלהם. ב-2010 היה לי על המחשב אוסף מפואר של מוזיקה שכלל בחלקו דיסקוגרפיות מלאות שמעולם לא טרחתי להאזין להן. בשלב מסוים אפילו השקעתי מספר חודשים בשיפוץ האוסף הזה וטרחתי להשלים מידע חסר בתגיות ה-ID3 של הקבצים, כמו שם האמן, שם האלבום (ואפילו תמונה!), שנת יציאה ועוד. האוסף הזה עבר איתי מסמארטפון לסמארטפון, אפילו אחרי שהקמתי את הבלוג והמעברים האלו הפכו לתכופים יותר. ב-2016 כשבדקתי את שירות אפל מיוזיק שרק נכנס לישראל עוד התפארתי בתוך הביקורת באוסף הזה, אבל כניסת ספוטיפיי לישראל כשנתיים לאחר מכן סימנה את הפרידה הסופית שלי ממנו. כיום, אין לי מושג איפה שמרתי את כל השירים האלו והאמת שאין בהם באמת צורך. 

DEEZER (צילום: גד גניר)

לספריית הסרטים והסדרות ציפה גורל דומה. המעבר של השוק קצת לפני תחילת העשור ממסכי CRT למסכי פלאזמה ו-LCD חייב שדרוג גם של איכות קבצי הסרטים לרזולוציית HD. רזולוציה גבוהה יותר משמעותה אינה רק קבצים גדולים יותר שמחייבים שטח אחסון נרחב יותר, כי אם גם חומרה חזקה יותר שתוכל להריץ אותם. זה היה השלב שבו נולדו הסרטימרים, מכשירים שיעודם הראשוני היה הזרמה וניגון של סרטים מהרשת הביתית. כמו במוסיקה, גם כאן הפיראטים היו מבשרי הבשורה הטכנולוגית: XBMC (לימים Kodi) איפשרה למשתמשים להוריד סרטים וסדרות ולצפות בהם בזמן אמת, בתוך ממשק שמותאם לשימוש על מסכים גדולים. אחת הגרסאות הפופולריות של XBMC, תוכנת מדיה סנטר בשם Boxee, הציעה יכולת להתחבר לערוצי וידאו חוקיים לחלוטין מהרשת, והיתה גם בין הראשונות להציע חיבור לרשתות חברתיות, כדי לדווח לחברים במה אתם צופים. משם, הדרך אל שירותי הזרמת סרטים וסדרות כדוגמת Netflix ו-Amazon Prime כבר היתה קצרה. ב-2016 נטפליקס החלה לפעול גם בישראל, כשבמקביל, מפעילות הטלויזיה הקיימות בשוק (yes ו-HOT), כמו גם חדשות באותה תקופה (סלקום ופרטנר), החלו להפעיל שירותי VOD מבוססי אינטרנט משלהן. לקח זמן, אבל גם במקרה הזה, בשלב מסוים איבדתי את העניין בהורדת תכנים וכל מה שכרוך בכך. התברר לי שעבורי אישית, ספריה משולבת של מפעילה ישראלית ושירות סטרימינג בינלאומי מספקת סדרות וסרטים בכמות שאמורה להספיק לאדם בוגר עם משרה מלאה.

Netflix (צילום: גד גניר)

למעבר לשירותי סטרימינג היתה השפעה משמעותית על יצרניות החומרה. הקורבנות הראשונים היו נגני ה-MP3. קל להאשים בכך את הסמארטפונים, אבל גם העובדה שפחות ופחות אנשים משקיעים את המאמץ של תחזוק ספריית קבצי מוזיקה, הפכה את הנגנים האלו למיותרים, בטח כשלכל אחד בכיס ממילא יש מכשיר שיכול להתחבר למגוון שירותי מוזיקה עם קטלוג בלתי נגמר ומתחדש מעצמו של שירים. אם בתחילת העשור אפל עוד מכרה מספר סדרות של אייפודים, לא בטוח בכלל שהקטגוריה תשרוד את המעבר לעשור השלישי של המאה ה-21: את ה-iPod Classic, סדרת הנגנים בעלי נפח האחסון הגבוה, הפסיקה החברה מקופרטינו לשווק כבר ב-2014, ועל ה-iPod Shuffle וה-iPod Nano היא ויתרה לפני כשנתיים וחצי. נגן ה-MP3 היחיד שנותר בקטלוג של אפל נכון להיום הוא ה-iPod Touch, מוצר שקרוב יותר במהותו לסמארטפונים ולטאבלטים מאשר לנגן מוזיקה. אם את נגני ה-MP3 שירותי הסטרימינג כמעט הכחידו לחלוטין, הרי שבקטגוריית הסטרימרים הם האיצו תהליך אבולוציוני: אם בתחילת דרכם סטרימרים היו מכשירים שנדרשו להתמודד עם קבצי וידאו ברזולוציה גבוהה ופורמטי שמע היקפי מתקדמים, הרי שלקראת סוף העשור, אנשים רוכשים אותם בעיקר כדרך נוחה להתחבר לשירותי הסטרימינג. למעשה, רוב האלקטרוניקה הבידורית הנמכרת כיום מאפשרת חיבור ישיר לשירותי מוזיקה סרטים וסדרות: טלויזיות חכמות שמגיעות עם כפתור בשלט לגישה מהירה וישירה לנטפליקס, רמקולים חכמים שמתחברים בעצמם אל חשבון שירות המוזיקה המועדף עליכם, ועוד.

רמקול חכם (צילום: גד גניר)

האם העובדה שספוטיפיי הרגה את קובץ ה-MP3 היא חיובית או שלילית? האם זה טוב או רע שנטפליקס ייבשה את ספריית ה-Downloads שלכם במחשב? אף אחד לא שואל אתכם למען האמת. השירותים האלו כאן כדי להשאר. קשה להתעלם מיתרונות העידן החדש: שירותי סטרימינג מספקים גישה מכל מקום ובכל זמן לכמות עצומה של תכנים, מנהלים את המידע שסביב התכנים האלו, רובם כוללים כתוביות מקצועיות בעברית (בלי הקדשות ל"אינדיאנית שלי"), ומספקים חויות חדשות לאינטראקציה עם התכנים האלו: הצעות לתכנים דומים אחרים בהתבסס על הטעם האישי שלכם, חשיפה טובה יותר לתכנים חדשים, וכמובן התעודה של ספוטיפיי בסוף השנה. הצד השני של המטבע הוא בעובדה שאין בהם באמת את כ-ל התכנים: שירותי המוזיקה מתקשים בחלקם להציג קטלוג מלא של מוזיקה ישראלית, ופה ושם ישנם חוסרים גם במוזיקה לועזית. בשירותי הסדרות והסרטים אמנם יש מגוון רחב של תכנים, אבל ברוב המקרים דווקא התכנים הבלעדיים לשירות כזה או אחר הופכים לשיחת היום, ולא מן הנמנע שבחלק מהזמן תרגישו מחוץ לעניינים אם בחרתם בשירות הלא נכון. מעבר לכך, התכנים לא באמת פיזית אצלכם. בעיית חיבור באינטרנט או בעיית זמינות של השירות עצמו? שנו תכניותיכם להערב. המפלגות החרדיות ישיגו מספר חסר תקדים של מנדטים בבחירות הבאות? תשכחו מהקומבינות של חיפוש תכנים בשירותי הסטרימינג הישראליים ביום כיפור, ולכו תדעו אם לא יחסמו אותם יום אחד גם בשבתות. הזמינות הגבוהה של השירותים האלו והעובדה שדמי המנוי שלהם זולים יחסית, הפכו את ההשקעה בהשגת תכנים באופן פיראטי לפחות אטרקטיבית, אך מנגד, נשמעות מפעם לפעם תלונות על תמלוגים בשיעור נמוך שהחברות הללו מעניקות לאמנים, בשל העוצמה שיש לחברות האלו בשוק, ועל הקושי לאמנים חדשים לקבל חשיפה ראויה ובסופו של דבר להכנס לתעודות הספוטיפיי שלכם.

אז איך נראתה התעודה שלי השנה? המאמצים שהשקעתי הניבו רשימת אמנים המורכבת משילוב די הומוגני של קווין, אירוסמית, מיוז, פו פייטרז וריקי גל. מה עשיתי עם התעודה הזאת? כלום למען האמת. לא רק האופן בו אני צורך תכנים השתנה מאז 2010, גם המוטיבציה לספר על זה לכל מי שיש גישה לאינטרנט. אם בתחילת העשור אימצתי בהתלהבות את הקונספט של לשתף את החברים שלי במידע החשוב והמהותי על איפה ומה אני אוכל, באילו סרטים אני צופה ואיזו מוזיקה אני שומע, הרי שעשור שבו התגלה פעם אחר פעם מה הרשתות החברתיות עושות במודע או שלא במידע הזה, גרם לי לחשוב פעמיים לפני הלחיצה על כפתור ה-Share, למרות שבינינו, אין לי באמת סיבה להסתיר את החיבה שלי ל"היי שקטה".