כזה ניסיתי: Pocophone F1

יצרניות אנדרואיד נורמליות משיקות בדר"כ שני מכשירי דגל בשנה. הנוהג הזה החל כשהיתה הפרדה ברורה בין סמארטפונים בגודל סטנדרטי לפאבלטים. היום, כאשר כמעט כל השקה כוללת דגמי סמארטפונים בגדלים שונים, שתי השקות נפרדות (אחת באיזור חודש מרץ-אפריל והשנייה באיזור ספטמבר-אוקטובר) נועדו בעיקר לבדל בין סדרות מיינסטרים של מכשירי דגל, לסדרות פרמיום. שיאומי אינה יצרנית נורמלית. מאז חודש מרץ היא השיקה לא פחות מ-4 מכשירי דגל שונים העושים שימוש בערכת השבבים החזקה ביותר של קוואלקום. האחרון שבהם הוא ה-Pocophone F1, הניסיון הראשון של שיאומי לבנות לעצמה מותג משנה.

Pocophone F1 (צילום: גד גניר)

שיאומי היא לא הראשונה בשוק לבצע מהלך כזה, אבל בהחלט מפתיע לראות דווקא אותה הולכת לשם. קדמו לה OPPO עם תת המותג OnePlus, וואווי עם Honor, וגם לנובו שהתנסתה לתקופה קצרה עם מותג משנה משלה, ZUK. לרוב, מותג משנה הוא הדרך של יצרניות גדולות להציע אלטרנטיבה זולה למכשירי מותג הבית שלהן, וכך להשיג דריסת רגל בשווקים שונים מבלי לשחוק את מחירי המכשירים האחרים שלהן, או ליצור קניבליזציה בקטלוג. למה מפתיע לראות את שיאומי הולכת לשם? מאחר שבשנים האחרונות שיאומי מתעקשת לשמור על רמת מחיר נמוכה גם ככה ואפילו התחייבה על כך פומבית, זאת כאשר היא עושה שימוש ברכיבים זהים לאלו של יצרניות שדורשות לפעמים עשרות אחוזים יותר על מכשיריהן. ב-Pocophone נעשו מספר פשרות, בעיקר כאלו הנראות לעין. מצד שני ניתן למצוא בו כמה הפתעות לטובה, אפילו ביחס למכשירים יקרים יותר של שיאומי עצמה, כל זאת ברמת מחיר נמוכה מזו של מכשירי הדגל האחרים של החברה.

המפרט הטכני של Pocophone F1 כולל כאמור את ערכת השבבים החזקה והחדשה ביותר של קוואלקום, ה-Snapdragon 845 בעלת 8 ליבות (ארבע ליבות במהירות 2.8 גיגהרץ ועוד ארבע במהירות 1.8). זכרון ה-RAM הוא בנפח נדיב של 6 גיגה, והאחסון המובנה עומד על נפח של 64 גיגה. כאן ממתינה ההפתעה הראשונה של Pocophone: ניתן להרחיב את האחסון הפנימי באמצעות כרטיס זכרון, עד לנפח מקסימלי של 256 גיגה, משהו שלא ניתן לעשות באף מכשיר דגל אחר של שיאומי. קשה להמעיט בערכה של האפשרות הזאת. כיום, נפח האחסון המינימלי אצל רוב היצרניות עומד על 64 גיגה, נפח שניתן לחיות איתו, אבל בשלב מסוים תצטרכו להתחיל למחוק מידע או להסתמך על שירותי ענן. מי שרוצה להסיר את הדאגה הזאת מליבו בוחר בדר"כ בדגמים בעלי נפח אחסון גדול יותר, אך הם עולים גם יותר. במקרה של הפוקופון פשוט אין הכרח בשדרוג הזה. הפתעה נוספת הטכני של Pocophone היא מערכת קירור נוזלי: מעין צינורית נחושת היושבת בבטן המכשיר ומאפשרת פיזור חום אפקטיבי בפעילות אינטנסיבית כמו גיימינג או צילום וידאו ממושך. קירור אפקטיבי לא רק הופך את המכשיר ליותר נעים לאחיזה, הוא מאפשר שמירה על רמת ביצועים גבוהה ומונע בלאי מהיר של המכשיר, בעיקר של הסוללה. משחק ממושך ב-PUBG הוכיח שהמכשיר לא נשאר צונן, אולם הוא לא מתחמם יתר על המידה והמשחק עצמו עובד בהגדרותיו הגבוהות ביותר. באופן כללי, ה-Pocophone מהיר מאוד, יציב מאוד ולא שונה מהבחינה הזאת משום מכשיר דגל אחר של שיאומי.

Pocophone F1 (צילום: גד גניר)

על החומרה הזאת רצה מערכת ההפעלה של שיאומי, MIUI בגרסה 9, המבוססת על אנדרואיד בגרסה 8.1. בניגוד למכשירים אחרים של שיאומי, תמצאו כאן את ה-Poco Launcher אשר לראשונה בתולדות החברה מביא אל מכשיר שלה את הקונספט של "מגירת אפליקציות" (להוציא את Mi A1 שמריץ Android One וממשק אנדרואיד נקי). זו לא סתם מגירת אפליקציות, היא מחולקת לתויות. בתוית הראשונה תמצאו את כל האפליקציות, אך בתוית השנייה ואילך תמצאו קבוצות של אפליקציות המחולקות לנושאים. למרבה הצער החלוקה לא מאוד מדויקת (Waze  ואפליקציית Mi Home השולט בשואב האבק הרובוטי נמצאות תחת Lifestyle משום מה, אינסטגרם ופייסבוק מצאו את דרכן אל "Communication", בעוד טוויטר נמצאת לבדה בקטגוריית "News and Reading") ולמשתמש אין באמת דרך לשנות את החלוקה, רק לשחק עם הסדר של התויות השונות. פרט לכך, פונקציונלית הכל כאן נראה כמו MIUI 9 עם שינויים עיצוביים קלים. שני באגים קלים מקלקלים קצת את החויה: בחזרה למסך הבית לעיתים ישנה סדרה של הבזקים שבהם מופיעה לסירוגין האפליקציה ממנה יצאתם זה עתה על רקע מסך הבית. מעבר לכך, לפעמים ניסיון להכנס למגירת האפליקציות מוביל אל מסך ריק שמופיע בו הטפט בלבד, ללא קיצורי דרך. זה בהחלט לא קורה כל הזמן, אבל קרה מספיק פעמים כדי שאראה לנכון לציין זאת כאן.

בשלב מסוים במהלך השנה החלטתי להפסיק להתעצבן ממגרעות מסך. יש דברים מרגיזים יותר בסמארטפונים בעיני, והמקטע השחור הקטן הזה פשוט לא חשוב מספיק בעיני כדי להתרגש ממנו. ה-Pocophone מהבחינה הזאת הצליח להרגיז אפילו אותי. יש לו מגרעת עבה וגדולה במיוחד שבניגוד לאפל לא מאכלסת איזשהו מערך צילום יוצא דופן ביכולותיו שיצדיק את מימדיה כאן. אם זה לא מספיק, מסגרת עבה ("סנטר") מעטרת את חלקו התחתון של המסך. אפילו המסגרות בצדדים נראות עבות יחסית.

מגירת אפליקציות ב-Pocophone F1 (צילום: גד גניר)

מסך ההגדרות של Pocophone F1 (צילום: גד גניר)

המגרעת של Pocophone F1 (צילום: גד גניר)

המסך עצמו, ברזולוציית 1080 על 2246 פיקסלים בטככנולוגיית IPS נראה מעולה ומואר מספיק כדי לתפקד לא רע גם באור יום. הפשרה הבולטת ביותר שנעשתה כדי להוזיל את מחירו של ה-Pocophone היא ללא ספק בגימור החיצוני שלו: לא גב זכוכית, אפילו לא מתכת, ה-Pocophone מגיע עם גב פלסטיק חלק, כאילו אנחנו בשנת 2013 ומדובר במכשיר ביניים. במשך שנים נקטתי בעניין הזה בגישה שניתן להגדירה כ"פופוליזם טכנולוגי": תנו לי את הפלסטיק הכי פשוט שלכם, מצידי שיהיה מכשיר עשוי עיסת נייר, העיקר שלא להוסיף שקל על הקשקושים השיווקיים של מתכת או זכוכית. מאז התבגרתי: פחות מפריעה לי העובדה שסמארטפון בימינו הוא סמל סטטוס ומביך להסתובב עם מכשיר שנראה זול. יותר מפריעה לי העובדה שמכשירים עשויים פלסטיק עמידים פחות לנזקי הזמן ונזקי נפילות. אם תהיתם אגב, ה-Pocophone כמו רוב הסמארטפונים הסיניים גם לא מוגן באופן רשמי בפני מים. מה עוד חסר? תמיכה ב-NFC, למשתמשי הרב קו שביניכם.

מערך הצילום הכפול של Pocophone F1 (צילום: גד גניר)

מערך הצילום של Pocophone מציג נתונים טיפה פחות מרשימים על הנייר מזה של ה-Mi Mix 2S וה-Mi 8. ל-Pocophone F1 זוג מצלמות: אחת ברזולוציית 12 מגה פיקסל בעלת רוחב צמצם מקסימלי של f/1.9 (ב-Mi Mix 2S זה היה f/1.8), ומצלמה נוספת ברזולוציית 5 מגה פיקסל עם צמצם ברוחב f/2.0. מה חסר? ייצוב תמונה אופטי. איך זה משפיע על התמונות בפועל? פחות ממה שחשבתי. ה-Pocophone מפיק תמונות נהדרות באור יום, עם טווח דינמי רחב מאוד, ואף משפר באמצעות AI את המראה של התמונות, בעיקר בשמיים כחולים יותר ובתמונות המתאפיינות בצבעוניות ובעושר גוונים רב יותר. העדרו של ייצוב התמונה בא לידי ביטוי בעיקר בצילומים בתנאי תאורה נמוכה, עם צורך ביד יציבה יותר כדי להמנע ממריחות או טשטוש. ולמרות זאת, במסגרת מה שיש, ה-Pocophone בהחלט מפתיע לטובה. במצב פורטרט הוא מצליח לטשטש בצורה מדוייקת את הרקע סביב האובייקט, והוא אף יודע לעשות זאת מצויין גם עם המצלמה הקדמית הבודדת. חשוב להגיד זאת באופן ברור: המצלמה כאן פחות טובה מזו של מכשירי דגל אחרים של שיאומי, אבל מדובר במצלמה לא רעה בפני עצמה, ומצויינת ביחס למה שמקבלים במכשירים ברמת המחיר הזאת.

(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

שיאומי שילבה בגופו של Pocophone F1 סוללה בקיבול נאה של 4000mAh. הסוללה הזאת מספיקה בממוצע לכ-6 שעות מסך, מה שאומר שתספיק בדר"כ ליום וחצי של שימוש סטנדרטי שזה מצוין. כשתיגמר להם הסוללה באמצע היום השני אגב, תוכלו לטעון את המכשיר במהירות הודות לתמיכה לטעינה מהירה בתקן QC 3.0. בתחום השמע מפתיע לגלות שלמרות המסע לצמצום עלויות, שיאומי לא ויתרה על שמע סטריאופוני, וכך בנוסף לרמקול במסגרת התחתונה של המכשיר, גם רמקול האפרכסת תורם את חלקו לחויית השמע. העוצמה אגב גם מספקת. הפתעה משמחת נוספת מחכה בראש המכשיר: שקע אזניות סטנדרטי, כשזה ששיאומי ויתרה עליו בכל מכשירי הדגל שלה כבר בשנה שעברה. אם רק היתה כאן גם סוללה נשלפת כבר ניתן היה לפתוח שמפניות.

Pocophone F1 (צילום: גד גניר)

ה-Pocophone F1 הושק בחו"ל במחיר סנסציוני: 300 דולר. בארץ, ביבוא רשמי של המילטון, איכשהו מחירו זינק לכ-1615 ש"ח (הצעת המחיר הנמוכה ביותר בזאפ ביבוא רשמי נכון להיום). כן, יש לו מפרט מרשים, אבל המצלמה (שמפתיעה לטובה, אבל עדיין אינה ברמה של מכשירי דגל), הגימור החיצוני והעובדה שאינו עמיד בשום צורה למים מקשים עליי, עם כל הרצון הטוב, להגדירו כאלטרנטיבה אמיתית למכשירי דגל. מצד שני, אפילו במחירו ביבוא רשמי, מקבלים כאן המון פר שקל. למען האמת, יותר מאלטרנטיבה למכשירי דגל, ה-Pocophone יכול לעשות שמות בקטגוריית מכשירי הביניים שבה עבור סכום דומה של כסף תקבלו אצלו הרבה יותר ממה שמקבלים בדר"כ אצל חברות אחרות. מעבר לכך, העובדה שהוא מגיע עם שקע אזניות סטנדרטי ואפשרות הרחבת זכרון יכולה להפוך אותו לאטרקטיבי יותר בעיני משתמשים מסוימים ממכשירי דגל אחרים של שיאומי שלא מציעים את הפינוקים הללו, ועולים קצת יותר.