כזה ניסיתי: Huawei P9 Plus

בדומה לסמסונג ולאפל, החלה לאחרונה גם Huawei להכריז על מכשיר דגל עיקרי, ובנוסף גם על מכשיר פרימיום, יקר יותר ומשודרג קלות. אם ל-Samsung יש את ה-Galaxy S7 וה-Galaxy S7 Edge, ולאפל יש את ה-iPhone 7 וה-iPhone 7 Plus, התאום הלא זהה של ה-P9, הוא ה-P9 Plus, שמגיע לישראל בימים אלו באיחור אופנתי של מספר חודשים אחרי אחיו הזול יותר.

Huawei P9 Plus (צילום: גד גניר)

אז מה השתנה? מתחת למכסה המנוע - לא הרבה. השינוי היחיד הוא בזכרון ה-RAM ובנפח האחסון המובנה. זכרון ה-RAM שודרג ל-4GB (ב-P9 הוא עמד על נפח של 3GB). כל תוספת לזכרון ה-RAM תורמת לחויית השימוש ביום יום. יותר זכרון RAM פירושו יותר אפליקציות פתוחות פתוחות ברקע. כשהן נשארות פתוחות ברקע, ניתן לדלג בין אפליקציות פתוחות במהירות רבה יותר, וחויית השימוש מהירה יותר. האם זה אומר בהכרח שיש הבדל מטורף בביצועים? לא ממש. אבל מכשיר עם זכרון RAM מרווח יותר זו גם השקעה טובה לעתיד. אפליקציות מתעדכנות עם הזמן לגרסאות חדשות, כבדות יותר ותאבות זכרון, וגיגה RAM לפה או לשם יכולים לעשות את ההבדל בעוד שנה שנתיים בין מכשיר עייף למכשיר רענן. גם הכפלת נפח האחסון הפנימי הופכת את החיים לקלים ונוחים יותר. אמנם ה-P9 Plus מאפשר הרחבת אחסון באמצעות כרטיס זכרון, אולם זכרון פנימי גדול יותר הוא מצע נוח יותר להתקנת אפליקציות, בטח כאלו עם נטייה להתנפח כמו Whatsapp.

ערכת השבבים נותרה אותה ערכת שבבים מתוצרת ביתית של וואווי, ה-Kirin 955. המפרט הזה מספק חויית שימוש זריזה, יציבה ומהנה. אין כאן את המהירות במעבר בין יישומים כמו ב-OnePlus 3, ואין כאן את המהירות הכללית של ה-Galaxy S7 או ה-LG G5, ועדיין, זה בהחלט מרגיש כמו מכשיר דגל. שמעתי אנשים שהתלוננו שקצב הפריימים במשחקים נמוך יותר ב-P9 Plus מאשר במכשירים עם מעבדי Snapdragon 820. התקנתי את Fifa 2016, שיחקתי, נהניתי, ואז נזכרתי שאני צריך לשים לב לקצב הפריימים. נראה לי שהבחנתי פה ושם בגמגומים מינוריים, כך שאם קצב הפריימים הוא המניע העיקרי שלכם לבחירת מכשיר, ייתכן וישנן אופציות קצת טובות יותר בשוק. בכל שימוש אחר במכשיר, לא הרגשתי שום נחיתות לעומת מכשירים אחרים.

Huawei P9 Plus (צילום: גד גניר)

מערכת ההפעלה כאן היא אנדרואיד 6.0 (Marshmallow), עם הממשק הייחודי של , Huawei ה-EMUI. הרוב זהה למה שכבר ראיתי ב-P9 שהושק יחד איתו לטוב ולרע. EMUI בגרסה 4.1 מביא איתו את מסך הבית נטול מגירת האפליקציות (בדומה לאייפון), מחוות כמו הקשה כפולה על המסך כדי לבצע צילום מסך (במקום ובנוסף ללחיצה על מקש ההפעלה והווליום), וגם האייקונים הצבעוניים המרגיזים בשורת הסטטוס, שקשה לזהות בהצצה חטופה מה רואים בהם. בנוסף, בהגדרות המסך נוספה אפשרות לשנות את הרזולוציה המוצגת ל-720 על 1280 פיקסלים על מנת להקטין במידה מסוימת את צריכת הסוללה.

השינוי המשמעותי בממשק (ובחומרת המסך הנדרשת) הוא ללא ספק ה- Press Touch, הגרסה הייחודית של וואווי ל-3D Touch של אפל. למי שטרם יצא להתנסות, הטכנולוגיה הזאת מאפשרת למסך לזהות את עוצמת הלחיצה עליו ולהגיב בהתאם.  ב-Huawei P9 Plus זה בא לידי ביטוי בשני מקומות עיקריים: באפליקציות המובנות (מצלמה, לוח שנה, חייגן, אנשי קשר וכו') לחיצה חזקה יותר פותחת תפריט מעל אייקון האפליקציה עם אפשרויות מהירות, במקום להכנס לתוך האפליקציה עצמה. המקום השני שבו זה בא לידי ביטוי זה בגלריית התמונות, כאשר לחיצה חזקה פותחת מעין זכוכית מגדלת וירטואלית על המסך, כשמידת הלחץ המופעל על המסך שולטת על אחוז ההתקרבות אל התמונה. זה נחמד, זה מרשים, אבל זה מסוג הדברים שתוך יומיים תשכחו שהם שם, ותחזרו להשתמש בזום הרגיל באמצעות "צביטה" של המסך. גם התפריטים המהירים הם תוספת נחמדה, אבל לא יותר מזה, וגם לא יהיה כנראה יותר מזה. וואווי אמנם שחררה את ה-API של הטכנולוגיה שלה לזיהוי לחץ, כדי לעודד יצרניות להשתמש בטכנולוגיה הזאת אולם אני לא רואה את Whatsapp, פייסבוק, ובטח לא גוגל, מזדרזות להשתמש ב-API הייחודי של היצרנית הסינית עבור האפליקציות שלהם. היא אמנם מקום שלישי במכירות בעולם, אבל למפתחי אפליקציות יש נטייה להתעלם מתקנים ייחודיים של יצרניות סמארטפונים ספציפיות, להוציא את אפל שלמעשה מהווה סטנדרט בפני עצמו. מי יודע, אולי כש-Huawei תגיע למקום הראשון במכירות בעולם, המצב הזה ישתנה.

זום לתוך התמונה באמצעות Press Touch (צילום: גד גניר)

תפריט מהיר של אפליקציית המצלמה שנפתח בשימוש ב-Press Touch (צילום: גד גניר)

זום לתוך התמונה באמצעות Press Touch (צילום: גד גניר)

מבחר התפריטים המקוצרים שניתן לגשת אליהם באמצעות ה-Force Touch (צילום: גד גניר)

המסך של ה-P9 Plus הוא בגודל 5.5 אינטש, גדול ב-0.3 אינטש מזה של ה-P9 הרגיל, ומציב אותו על גבול ההגדרה של פאבלט. הוא מציג את אותה רזולוציה של אחיו הבוגר והקטן יותר: 1920 על 1080 פיקסלים (FHD), שמספקת תמונה חדה וברורה מספיק לשימוש יומיומי במכשיר. LG G5 ו-Galaxy S7 מציגים אמנם רזולוציה כפולה, אך היתרון ברזולוציה גבוהה יותר בא לידי ביטוי בעיקר בצפייה בתמונות או בשימוש במשקפי VR. לגבי VR, מאחר ו-Huawei לא הציגה עדיין שאיפות גדולות בתחום הזה, ניתן בהחלט להסתפק ב-FHD. ב-P9 Plus עברה Huawei להשתמש במסך AMOLED, אשר מציג צבעים חיים יותר ושחור כהה יותר, אם כי חייב להודות, לא הבחנתי בשינוי דרמטי, וגם המסך של ה-P9 הרגיל הציג צבעים נאים מאוד.

מסך AMOLED, אחד ההבדלים בין ה-P9 הרגיל ל-P9 Plus (צילום: גד גניר)

חיצונית, שומר ה-P9 Plus על איכות הבנייה המשובחת, הגוף המתכתי היוקרתי והדקיק, והגב השטוח לחלוטין (ללא בליטת מצלמה) של ה-P9. ההבדל כאן הוא בגודל הפיזי של המכשיר, כתוצאה מהצמיחה במימדי המסך, וגימור קצת שונה של המתכת. הגודל, חשוב לציין לא מתאים לכל יד. הידיים שלי גדולות יחסית ואין לי בעיה עם מכשירים בגודל של 5.5 אינטש, אבל יש לא מעט אנשים שלא יתחברו למכשיר בגודל הזה. החומר ממנו עשוי המכשיר כמו אלומיניום מוברש, אך כנראה שישנו איזשהו מעטה מעל הגימור הזה שגורם לגב המכשיר להיות חלק לחלוטין. אמרתי זאת לגבי ה-P9 ואומר זאת גם לגבי המכשיר הזה: לקח ל-Huawei מעט מאוד זמן ללמוד כיצד לעצב ולייצר מכשירים שנראים לא פחות טוב מהמקבילים הטיוואנים והקוריאנים שלה, וה- P9 Plus לטעמי הוא המכשיר הנאה ביותר מבין מבחר הסמארטפונים הקיימים בשוק כיום.

Huawei P9 Plus (צילום: גד גניר)

Huawei P9 Plus, דקיק, ללא בליטת מצלמה (צילום: גד גניר)

המצלמה של ה-P9 Plus היא אותה מצלמה נהדרת של ה-P9, שאלגוריתם הצילום שלה פותח בשיתוף פעולה עם יצרנית המצלמות Leica. זוהי מצלמה כפולה, בעלת שתי עדשות עם מפתח צמצם בגודל f/2.2, ושני חיישנים ברזולוציה של 12 מגה פיקסל. חיישן אחד מטפל בגווני השחור והלבן בלבד, והחיישן השני מטפל בשאר הצבעים. יחד הם מייצרים תמונות חדות עם ניגודיות מעולה וצבעים יפיפיים. היא פחות מהירה מזו של ה-Galaxy S7, אך היא רחוקה מלהיות איטית. מצב עומק שדה באפליקציית המצלמה מאפשר לבחור איזור מסוים בתמונה, לפני או אחרי הצילום, ולבחור עבורו את הרוחב הרצוי של פתיחת הצמצם ולקבל אפקט דרמטי. קל מאוד להיסחף עם האפקט הזה ולייצר תמונות בהן הרקע נראה מטושטש באופן מוגזם. קצת איפוק ואימון בטכניקה ובסוף תוכלו גם אתם ליצור תמונות מרהיבות ואמינות באופן הזה.

מבט מקרוב על איזור המצלמה הכפולה ב-P9 Plus (צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

ל-P9 Plus סוללה בקיבול מכובד של 3400mAh. בשימוש סטנדרטי, הצלחתי לסיים איתה יום שלם ולהשאר עם כ-20-25% סוללה, שדרוג מסוים על פני ה-P9 הרגיל והישג לא רע בפני עצמו. בניגוד ל-P9, המטען המהיר הוא חלק אינטגרלי מהערכה. תקן הטעינה המהירה הוא תקן ייחודי לוואווי, מה שאומר שכמו בסמסונג, וואנפלוס, ואפילו ה-Nexus 6P, תהיו חייבים להשתמש במטען המקורי כדי להנות מזמן טעינה קצר יותר. זה פחות כיף ממכשירים כמו LG V20 ו-LG G5, שעושים שימוש בתקן הטעינה המהירה של קוואלקום, ומאפשרים שימוש גם במטענים של יצרני צד שלישי, אם כי עצם הכללת המטען המהיר בערכת המכשיר הוא בהחלט שדרוג. כמו רוב היצרניות בשוק, גם Huawei אימצה את חיבור ה-USB בתצורת Type C. כטלפון, הוא מזכיר מאוד בביצועיו את ה-P9: שמע איכותי ומספק מבחינת עוצמה באפרכסת וברמקול, אם כי תוספת של דציבלים בודדים יכולה היתה להיות נחמדה.

חיבור Type C (צילום: גד גניר)

המחיר הרשמי של ה-P9 Plus בישראל הוא 2999 ש"ח. השוואת מחירים פשוטה תאפשר לכם למצוא אותו בכ-200 ש"ח פחות, עם אותו יבוא רשמי ועם אותן 3 שנות אחריות. זה לא משנה את העובדה שגם במחיר של 2800 ש"ח, זהו המכשיר הסיני היקר ביותר בישראל כיום, לפחות עד להגעתו הרשמית של ה-Mate 9 שהושק לאחרונה. על פניו, המכשיר הזה מתמודד במגרש של גרסאות הפרימיום של מכשירי הדגל של היצרניות הגדולות. הפרש המחיר מהמכשירים האלו הוא עדיין משמעותי ונע בין 500 ל-1000 ש"ח, מה שאומר שהוא עדיין מהווה אלטרנטיבה זולה, יחסית, למכשירים האלו. בפועל, 2800 ש"ח זה המון כסף וצריך לשאול אם המכשיר הספציפי הזה אכן מספק תמורה נאותה למחיר הזה. התשובה לשאלה הזאת היא לדעתי כן. המכשיר הזה הוא אנטי תזה לכל סטיגמה ישנה על מכשירים סיניים: הוא מהיר, יציב, מעוצב יפה הן מבפנים ועוד יותר מבחוץ, המצלמה שלו מצויינת והסוללה מחזיקה מעמד בלי בעיה עד סוף היום, לפחות אצלי. האם וואווי הגיעה לליגה של יצרניות שיכולות לדרוש כמעט 3000 ש"ח על סמארטפון? בהחלט כן.