כזה ניסיתי: טלפון סלולרי LG G2

אני מתעב דברים ויראליים.

 אם להיות מדויק יותר, אני מתעב דברים שהפכו להיות ויראליים לפני שהספקתי לראות אותם ולעזור להפוך אותם לויראליים. אני שונא לא להכיר משהו ואז לקלוט שכל העולם ואחותו מדבר עליהם. אם אני איכשהו מוצא את עצמי בשלב הזה, אני מתנתק לחלוטין ומפתח אנטי, מבלי שאפילו אתנסה בדבר הזה. ככה היה עם סרטונים כמו "מצרי מתעצבן  על חתונות", או "ההרצאה הכי טובה שאי פעם תראו!" ככה זה עם חלק גדול ממה שמשודר ב"הצינור", וככה זה עם כל תופעת רשת אחרת אבל לא רק. גם מוצרים שכולם התחילו לדבר עליהם לפני שיצא לי לקרוא עליהם ידיעה מסודרת, אני מפתח אליהם עוינות לא ברורה. ברוב המקרים, כשהאנטי הוא ממש קיצוני בהתחלה, בסופו של דבר הוא מתהפך. ככה זה היה עם הנקסוס 1 כשרק יצא (למה שמישהו ירצה לקנות טלפון של גוגל!?!), ככה זה היה עם הבוקסי בוקס (מי צריך סטרימר ב-1000 ₪? האקסטרימר שלי עושה את העבודה!) וככה זה היה גם עם ה-LG G2. בהתחלה שמעתי ש-LG השיקה מכשיר שהמפרט שלו חזק קצת יותר מהגלאקסי אס 4 בכל סעיף אפשרי במפרט. לא טרחתי לקרוא על זה כי LG מעולם לא עניינה אותי במיוחד בתחום הסלולרי. באותה תקופה הצטרפתי לקבוצת פייסבוק שעוסקת בטלפונים סלולריים ובכל מה שחדש בתחום. ברגע שהצטרפתי אליה, המקים שלה פנה אליי בהצעה לקנות את ה-G2 במחיר מיוחד לחברי הקבוצה. כבר אז זה התחיל להראות לי מעיק, אבל כעבר שבוע שבו הנושאים היחידים שעלו בקבוצה היו קשורים לטלפון הזה, פיתחתי כבר סלידה עמוקה אליו, מבלי להבין מדוע יש כזה באזז סביבו, ומבלי שיצא לי כלל להתנסות בו או לקרוא עליו קצת יותר באתרים שאני מכיר וסומך עליהם.

LG G2 (צילום: גד גניר)

אם זו הפעם הראשונה שאתם שומעים על ה-LG G2, כנראה שזה חלק מההסבר לאכזבה ב-LG מנתוני המכירות שלו.
בין אם יצא לכם לשמוע עליו ובין אם לא, נעשה איתו היכרות קצרה. כאמור, מדובר באחד המכשירים החזקים ביותר נכון לכתיבת שורות אלו, אשר מריצים את מערכת ההפעלה אנדרואיד. קצת מספרים: מסך True HD-IPS בגודל 5.2 אינטש (הגלאקסי נוט הראשון היה בעל מסך בגודל 5.3 #רק_אומר), וברזולוציה של 1080X1920, 2 גיגה זכרון עבודה (ועוד 16 או 32 גיגה אחסון פנימי, ללא אפשרות הרחבה), מעבד מרובע ליבה סנאפדראגון 800 במהירות של 2.26 גיגהרץ, מצלמת 13 מגה פיקסל עם מייצב תמונה אופטי וצילום וידאו ברזולוציית 1080p, מריץ את מערכת ההפעלה אנדרואיד בגרסא 4.2.2, וסוללה בנפח חסר התחרות של 3000 mAh. אם אתם צריכים עוד סימן לזה שמדובר במכשיר חזק- השמועות אומרות שהנקסוס 5, מכשיר הדגל החדש של גוגל שיוצר ע"י LG, מבוסס ברובו על ה-G2. אז הצלחתי ליצור קשר עם LG  בישראל, ולקבל לידיי את ה-G2. זה היה מספיק זמן אחרי שהדיבורים עליו קצת נרגעו, ואחרי שההתלהבות הראשונית מהטלפון האישי שלי, הגלאקסי אס 4, הספיקה לרדת קצת.

ה-G2 עשוי כולו מפלסטיק. זה לא דבר רע בהכרח. מדובר בפלסטיק איכותי מאוד ולמען האמת, הוא מרגיש איכותי ועמיד מאוד. למרות המסך הגדול, המימדים הכלליים של ה-G2 לא גדולים משמעותית מה-S4. משהו בעיצוב הגב הקמור הופך את האחיזה והשימוש בו לטבעי ונוח מאוד. משהו שלא הצלחתי להתרגל אליו משך כל ימי הבדיקה זה סידור הכפתורים על גבו. ב-LG בחרו בסידור יוצא דופן ובחרו למקם את כפתורי הווליום וההדלקה והכיבוי על גב המכשיר כך שהגישה אליו אמורה להיות נוחה יותר. אחרים טענו שזה מאוד נוח להם, אני אישית לא הצלחתי להתרגל לצורך למשש את גב המכשיר עד שאמצא את הכפתור המתאים. 

LG G2 (צילום: גד גניר)

מיד כשהדלקתי את ה-G2 היתה תחושה מוכרת. עיצוב האייקונים, ה-Launcher (ממשק דפי הבית ומגירת האפליקציות), ואפילו וילון ההתראות במידה מסויימת, נראו דומים מאוד למה שסמסונג עשתה ב-Touchwiz. זה לא דבר רע כמובן. זה רק הפך את תקופת ההסתגלות אליו לקצרה יותר, ומאחר ותקופת ההסתגלות היתה קצרה יותר, הגעתי מהר יותר לדברים הבאמת מלהיבים (מבחינתי לפחות) במכשיר הזה.

LG G2 (צילום: גד גניר)

לפני שאני ממשיך לספר לכם על ה-G2, אני רוצה רגע לשנות נושא ולספר לכם קצת על  רומים לאנדרואיד. למה זה קשור ולמה דווקא עכשיו? תיכף תבינו. מכשיר האנדרואיד הראשון שלי היה ה-Samsung Galaxy S. לתקופתו, היה לו מפרט חלומי, מפלצת מולטימדיה של ממש, שאמורה להריץ את אנדרואיד באופן חלק וזריז. בפועל זה לא קרה, משתי סיבות עיקריות. הראשונה, למרות שכבר היה מדובר בגרסא 2.1 (כאשר ה-Galaxy S יצא לשוק), מערכת ההפעלה אנדרואיד לא היתה בשלה מספיק. הסיבה השניה והמעיקה יותר היא שסמסונג מילאה את המכשיר באפליקציות מיותרות (שנדרשת הרשאת רוט כדי להסירן), השתמשה במערכת קבצים איטית, ומעל לכל ממשק ה-Touchwiz של סמסונג היה כבד, מסורבל והכביד על הטלפון והפך אותו לאיטי ולא יציב במיוחד. כל עדכון גרסא שיצא שיפר מעט את המצב, אבל זה עדיין לא היה זה.

ביום שקיבלתי את ה-Galaxy S, שותפי לחדר בזאפ, עורך אתר Wisebuy וחברי הטוב שלומי עמיצור שכנע אותי שלא להסתמך על הרום (מערכת ההפעלה המותקנת המכשיר) הרשמי, וכאן נפתח בפניי עולם חדש ומרתק של צריבות רומים ש"בושלו" ע"י מפתחים עצמאיים על בסיס הרומים הרשמיים, וגם כאלו שנבנו לבד מן היסוד. מעבר לשיפורי מהירות וטיפול בבאגים, הרומים הלא רשמיים מציעים לפעמים שיפורי ממשק ופיצ'רים שאין ברומים המקוריים. כך לדוגמא ישנם רומים שמאפשרים לבחור אילו פקדים יופיעו בוילון ההתראות ובאיזה סדר,  הוספת קיצורי דרך לאפליקציות לוילון ההתראות, והוספת אפשרויות מתקדמות לתפריט ה-Settings. במשך כל התקופה שבה ה-Galaxy S, וגם ה-Galaxy S2 אחריו היו אצלי, צרבתי, ואני לא מגזים, מאות רומים שונים על המכשירים האלו. נכנסתי לתהליך (או יותר נכון, אובססיה) של רדיפה אחר הרום המושלם שיספק לי שילוב טוב גם של ביצועים וגם יכולות מתקדמות שהרום המקורי לא מספק. 

בסופו של דבר כאשר עברתי אל ה-HTC One X, החגיגה נגמרה, מאחר ועל מנת לבצע צריבת רום על המכשיר הזה, הייתי צריך לבצע פעולה במהלכה אני מצהיר בפני HTC שאני מוותר על אחריות המכשיר, דבר שלא התחשק לי במיוחד לעשות לאור העובדה שהיה זה מכשיר ששילמתי עליו מכספי האישי. למען האמת, גם ב-HTC One X, וגם ב-Samsung Galaxy S4, לפחות ברמת הביצועים, כבר לא הרגשתי צורך להחליף רומים, לפחות לא בגלל נושא הביצועים. שני המכשירים האלו עובדים מצוין (כאשר לא מנסים לבצע בהם פעולות כירורגיות), זריזים מאוד, והיצרניות למדו להלביש את הממשקים הייחודיים שלהם על אנדרואיד, מבלי לעשות יותר מדי נזק. הדבר היחיד שקצת חסר לי זו התערבות בממשק וההתאמה האישית.

ואז הגיע ה-LG G2.

כל מה שאמרתי על ביצועים? ה-LG G2 מהיר יותר, חלק יותר, זורם יותר מכל מכשיר אנדרואיד עליו הנחתי את ידיי השיפוטיות, ולא מראה אפילו רמזים של עייפות, לא משנה מה אני עושה איתו. אפילו הסוללה מחזיקה יותר זמן מעמד מכל מכשיר אחר שבו התנסיתי לאחרונה (כן, אפילו יותר מהסוללה הנפלאה של ה-Samsung Galaxy Note 3), אבל מעל לכל, הממשק הנפלא הזה שמאפשר להתאים אישית כל כך הרבה דברים בתוכו. קחו לדוגמא את הפקדים הוירטואליים בתחתית המסך (התמונה שפירסמתי בדף הפייסבוק של הבלוג הזה). למה אני כל כך נרגש דווקא מהאפשרות האיזוטרית הזאת? כי היא גאונית. ובגלל שאני משתמש סמסונג. וככזה, סמסונג כופה עלינו סדר הופעה הפוך של כפתורי תפעולה אנדרואיד, כלומר, כפתור החזרה בצד ימין, וכפתור התפריט בצד שמאל (בניגוד לכל שאר מכשירי האנדרואיד באשר הם, שם הסידור הוא הפוך). בכל פעם שאני מקבל לידיי מכשיר אנדרואיד אחר לבדיקה, אני נאלץ לחוות מספר ימים של הסתגלות לסדר ההפוך של הכפתורים לפני שאני מתרגל למיקומם החדש. ב-LG G2, כל שנדרשתי היה להכנס להגדרות, ופשוט לבחור אחת מגרסאות הפקדים הוירטואליים ש-LG מציעה, אחת מהן זהה לסידור של סמסונג. מה עוד? ה-Launcher המובנה מגיע עם אפשרות לשנות את סוג אנימציית המעבר בין מסכי הבית. קיימת אפשרות לשנות אייקונים של אפליקציות מובנות (כמו אפליקציית החייגן) ואפילו ישנה אפשרות ליצור אייקונים גדולים יותר, שתופסים יותר מקום על המסך, משהו בין ווידג'ט לקיצור דרך, לאפלקציות שברצוננו להגיע אליהן בצורה נוחה ומהירה יותר. ישנן עוד תוספות שימושיות לממשק עליהן לא ארחיב כאן: היכולת לרשום תזכורות על גבי כל מסך בו אתם נמצאים, האפליקציה המובנית לגישה לקבצי המכשיר דרך המחשב באופן אלחוטי, המעבר הנוח בין אפליקציות פתוחות או כאלו שבחרתי לשמור גישה מהירה אליהן, ואני יכול להמשיך עם זה עוד הרבה. האפליקציות המובנות, הממשק עצמו ויכולת ההתאמה האישית הזאת, יחד עם הביצועים המעולים הופכים את ה-LG G2 למכשיר שדי מייתר את הצורך בחיפוש רום טוב יותר.

LG G2 (צילום: גד גניר)

אז למה בכל זאת לא הייתי קונה אותו? לי אישית יש עדיין טראומה ממכשירים שאין בהם אפשרות להחליף את הסוללה בצורה נוחה ופשוטה. מעבר לכך, אני לא מסוגל להסתדר עם נפח זכרון מובנה של 16 גיגה בלבד. גם עם 32 צפוף לי קצת, וה-LG G2 לא מאפשר לי להרחיב אותו מעבר לכך. פרט לשני החסרונות האלו מדובר במכשיר שנכון לכתיבת שורות אלו, ניתן להגדירו כמושלם. יש ב-LG G2 שילוב של ביצועים מצויינים, הן ברמת מהירות ויציבות המכשיר, הן ברמת הסוללה שיכולה להחזיק ליום וחצי-יומיים, וכמובן באפשרויות ההתאמה האישית המגוונות שטרם נתקלתי בדומות להן במכשיר אנדרואיד אחר. בקיצור, אם אתם מחפשים היום את מכשיר האנדרואיד הטוב ביותר בשוק, ה-LG G2 הוא ללא ספק אחד המועמדים הכי חזקים לתואר הזה.